תגובת הנתבע בפייסבוק אינה יכולה להיחשב כביקורת שעה שמעולם לא קיבל שירות מהתובע (פסק-דין, שלום אשדוד, השופט יהודה לייבלין):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע הוא בעל עסק לקורסים לימודיים בנושא מסחר ב-Amazon. לטענתו הנתבע, עמו אין לו היכרות מוקדמת, הכפיש אותו בפייסבוק עת הגיב לפרסום ממומן של עסקו של התובע. הנתבע מחק את התגובה כ-16 שעות לאחר פרסומה. הנתבע טען, בין היתר, כי התגובה אינה "לשון הרע" אלא לכל היותר גידופים וכי יש לראות בדברים כהבעת דעה.

נפסק: האמור בתגובה מקיים בנקל את התכלית לשמה חוקק חוק איסור לשון הרע ומהווה בפועל "לשון הרע" בעיני כל אדם סביר, בהתאם למבחן האובייקטיבי. אין אפשרות לנתק את לשון התגובית מהקשרה. הפרסום נכתב כתגובה לפרסום ממומן של התובע, בו הציע קורס אותו הוא עורך, ובתגובה אמירות ישירות כנגד אמינות העסק. אין מדובר בגידופים וקללות, שלמרבה הצער הפכו שגורים בשיח היומיומי, אלא מדובר בגידופים וקללות כלפי שירות, שהקורא סבור כי ניתן לנתבע על-ידי התובע.

אין מדובר בהבעת דעת וביקורת לגיטימית. הנתבע מעולם לא קיבל שירות מהתובע ולכן אין מדובר ב"הבעת דעה" או "ביקורת" על עסקו. האופן בו נוסחו הדברים אינו הבעת דעת ואין בהם ביקורת, אלא הטחת האשמות, מבלי להניח את התשתית העומדת ביסודן, וזאת על מנת שהקורא יוכל לגבש דעה בעצמו. ניתן להתייחס לכתיבת תגובה המכילה לשון הרע כאל כתיבת פוסט עצמאי. הצדדים לא הביאו ראיות הנוגעות לכמות האנשים שצפו בפועל בתגובה. די בכך שקיים פוטנציאל שהפרסום נצפה על-ידי אדם נוסף זולת התובע כדי לעמוד בתנאי הפרסום הקבוע בחוק. הוכח כי מדובר ב"פרסום" לפי החוק.

הנתבע לא טען להגנות החוק, אלא רק להגנת "זוטי דברים". לא ניתן לקבל הטענה. גם אילו מדובר היה בתגובה שנכתבה לפרסום של אדם פרטי, ניתן להבין את העלבון והפגיעה בשמו הטוב של האדם עליו נכתבו הדברים. קל וחומר כאשר מדובר בתגובית שפורסמה לפוסט פרסומי, ובו מוזהרים לקוחות פוטנציאליים מלפנות לתובע ולעסק בבעלותו. התובע לא הוכיח ירידה בהכנסות עסקו שנבעו פרסום התגובה. במקרה זה, בו התפוצה המקסימלית של הפוסט עומדת על 317 בני אדם, ומשהוסרה התגובית לאחר 16 שעות ולא ניתן עוד לראותה, יש לפסוק פיצויים על הצד הנמוך. הנתבע יפצה את התובע ב-10,000 ש"ח, בתוספת הוצאות בסך 5,000 ש"ח.