לצד פרסומי הכזב והדיבה, עדים אנו למידע לגיטימי וביקורתי ברשתות החברתיות, שיש לתת לו מקום (פסק-דין, שלום י-ם, השופטת שרון לארי-בבלי):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובעים 1-2 הם בני זוג והתובע 3 הוא בנם. השלושה מתגוררים בקרית-ארבע והנתבע גר בשכנות להם. ברקע לתביעה מחלוקת בין הצדדים שעיקרה בבקשת הנתבע להיתר בניה עבור מרפסת, המתבססת במידה רבה על עבודות בנייה שביצעו התובעים. עניין התביעה בפוסט שכתב הנתבע בפייסבוק, לאחר שהוענק לו היתר הבנייה שביקש, שהתובעים טוענים כי הוא לשון הרע כלפיהם. הנתבע טען כי אין מדובר בלשון הרע וכי ממילא עומדות לו ההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע. 

נפסק: הלכה היא כי החוק חל גם על פרסומים ברשתות חברתיות, בשינויים המחויבים. בהינתן האיזון הנדרש בין זכותם של התובעים לשם טוב מחד, וזכותו של הנתבע לחופש הביטוי, אין בדברים שהובאו ברשומה של הנתבע משום לשון הרע החב בפיצוי. קריאת הרשומה מלמדת כי מדובר בתיאור של אירועים בהם נכח הנתבע, שנוגעים אליו במישרין וקשורים לדעתו לעניינים פוליטיים במועצה המקומית קרית-ארבע. לא ניתן לראות בפוסט, בפריזמת המבחן האובייקטיבי, משום לשון הרע. ממילא, התובעים עצמם כלל לא הבהירו כיצד יש בדברים האמורים משום לשון הרע. 

בחינת הקשר הדברים מובילה למסקנה כי הם חוסים תחת זכותו של הנתבע לחופש הביטוי, ובוודאי כאשר הפרסום הובא במסגרת קבוצת "פייסבוק" ספציפית, שנועדה לשמש פלטפורמה להעלאת דעות ותפיסות הקשורות למועצה המקומית ולבחירות הקרבות. קבלת התביעה תוך קביעה לפיה דבריו של הנתבע מהווים לשון הרע כלפי התובעים, יש בה כדי להוות "אפקט מצנן" על חופש הביטוי במרחב הוירטואלי בכלל, ובפייסבוק בפרט.

אין לכחד, כי בשנים האחרונות עדים אנו למגמה מורכבת ברשת החברתית, בגדרה מתפשטת תרבות של "פייק ניוז" ושיימינג. ברם, לצד פרסומי הכזב והדיבה, עדים אנו למידע לגיטימי וביקורתי המובא ברשתות, אשר יש ליתן לו מקום, הגם אם לעיתים יש בדברים משום ביקורת צורמת. כאלה הם דבריו של הנתבע ברשומתו. למעלה מן הצורך, הרי שלנתבע עומדת גם הגנת "אמת בפרסום". התובעים יישאו בהוצאות הנתבע בסך 10,000 ש"ח + מע"מ.