החוק למניעת הטרדה מאיימת אינו מתאים לבירור שאלות ספאם אזרחיות (פסק-דין, מחוזי י-ם, השופטת עינת אבמן-מולר):

העובדות: ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום בי-ם [ה"ט 28605-12-20] למחוק על הסף את בקשת המערער לצו מניעה מכוח סעיף 4 לחוק מניעת הטרדה מאיימת,  התשס"ב-2001. בבקשתו עתר המערער לצו המורה למשיבות 1-4, חברות פרטיות המספקות שירותי דיוור, להימנע מלהטריד את המערער במסרונים הנשלחים אליו עבור "המשיבים 5", שהוגדרו כ"אלמונים שזהותם ידועה למשיבות", וכן להורות למשיבות למסור למבקש את פרטי "המשיבים 5". ביהמ"ש השלום הורה למחוק את הבקשה על הסף, בנימוק כי החוק אינו מתאים להחלתו על תאגידים וכי אין זה סוג ההטרדות שהחוק כיוון אליו. בית המשפט הוסיף כי הליך מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, מתאים יותר לבירור הטענות. מכאן הערעור.

נפסק: דין הערעור להידחות. אף מבלי להכריע בשאלה האם החוק מתאים להחלתו על תאגידים אם לאו, ההליך שננקט אינו ההליך המתאים לבירור בקשת המערער ולמתן הסעדים המבוקשים על ידו. לא כל "הטרדה" ולא כל פגיעה בפרטיות או בשמו הטוב של אדם תבוא בגדר "הטרדה מאיימת" כמשמעותה בחוק. במקרים בהם מדובר בסכסוך בעל אופי אזרחי, כאשר ההתנהגות אינה ממוקדת בהטרדתו והעכרת שלוותו של האחר ואינה יוצרת תחושת איום על רקע התנהגותו של המטריד, נטיית בתי המשפט תהא שלא להיעתר למתן צו על פי חוק מניעת הטרדה מאיימת, זאת מבלי לגרוע מזכותו של המבקש לנקוט בהליך מתאים אחר.

חרף ההגדרה הרחבה של "הטרדה מאיימת", שליחת מסרונים למערער אינה באה בגדר "הטרדה מאיימת", והליך על פי חוק מניעת הטרדה מאיימת אינו ההליך המתאים לבירור טענות המערער. החוק נועד ליתן מענה דחוף ומתוחם לפגיעה שארעה סמוך לפני הגשת הבקשה, ולא נועד להליכים המצריכים בירור עובדתי ומשפטי נרחב, שמקומו במסגרת הליכים אזרחיים אחרים, בין מכוח חוק התקשורת ובין מכוח חוקים אחרים.