חוק הגנת הפרטיות אינו יכול לשמש מקור חוקי למתן סעד של עיון בסרטון ממצלמות אבטחה המוצבת בשטח רשות מקומית (פסק-דין, שלום רחובות, השופטת רנה הירש):
העובדות: ערעור על סירוב המשיבה למסור למערער עותק סרטון ממצלמות אבטחה, לפי תקנה 8 לתקנות הגנת הפרטיות (תנאים לעיון במידע וסדרי הדין בערעור על סירוב לבקשת עיון), התשמ"א-1981. המערער ביקש כי יינתן צו המורה למשיבה להמציא לו סרטון ממצלמות האבטחה ביישוב, המתעד תאונת דרכים בה היה מעורב בשטח המועצה. המשיבה טענה כי הליך זה אינו הדרך הדיונית הנכונה וכי התיעוד אינו "מידע" לפי חוק הגנת הפרטיות.
נפסק: דין הערעור להידחות. התשובה לשאלה האם סרטוני מצלמות אבטחה הפזורים בשטחי רשות מקומית נכנסים לגדר מאגר מידע - אינה חד משמעית. סרטוני מצלמות מעקב במרחבים ציבוריים, הנשמרים במאגר ממוחשב, אכן עשויים להיכנס בגדר הגדרת המונח "מאגר מידע" המחויב ברישום לפי חוק הגנת הפרטיות. עם זאת, ברור כי לא כל מצלמת מעקב המוצבת במרחב ציבורי נחשבת אוטומטית כ"'מאגר מידע" כהגדרתו בחוק.
נימוקי המערער הקשורים לחוק הגנת הפרטיות אינם מצביעים על עילה שהחוק מקים, אלא לכל היותר מעלים טיעון מדוע החוק לא יכול להוות מחסום בפני מתן הסעד המבוקש. חוק הגנת הפרטיות אינו יכול להוות מקור חוקי למתן הסעד של העמדת הסרטון לרשות המערער. למעשה, חוק הגנת הפרטיות מקנה סעדים באותם מקרים בהם הופרה הזכות לפרטיות, ולא נמצא כי יש בחוק זה כדי להקים את הסעד המבוקש בהליך.
יש לקבל את טענת המשיבה כי חוק חופש המידע הוא המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית. לא ניתן לפנות לבית משפט בהליך אזרחי, בבקשה ללקט חומר ראייתי, בבחינת סיוע הזרוע השיפוטית לפעולה שהיא חקירתית באופייה. הערעור נדחה.