האם ניתן להבין כי הפוסט בפייסבוק מתייחס לתובעת? (פסק-דין, שלום קריות, השופט מוחמד עלי):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת טענה כי שני פוסטים שפרסם הנתבע בפייסבוק מהווה לשון הרע כלפיה. שמה של התובעת לא צוין במפורש בפרסום, אך היא טענה כי הפרסומים כוונו אליה, בעוד שהנתבע טען כי הדבר אינו עולה מהפרסומים. 

נפסק: יש לקבל את התביעה חלקית. זירת הפרסומים היא הרשת החברתית "פייסבוק", ועל כן הדיון במחלוקות בין הצדדים לא יכול להיות מנותק ממאפייניו של הפרסום במדיה הטכנולוגית. בפסיקה נקבע כי אין במאפייניו הייחודיים של הפרסום ברשת כדי לשנות מן היסוד את דיני לשון הרע, אשר חלים גם על פרסומים ברשת. עם זאת, מאפייניו של הפרסום במרשתת מחייבים החלת דיני לשון הרע באופן מותאם, שמתחשב במאפיינים השונים של הפרסום באופן זה.

האופן הקל בו מופץ הפרסום והעובדה כי המידע ברשת נשאר לעד והנגישות אליו רבה, עשוי להעצים את הפרסום המכפיש, אך מנגד, כמות המידע הזורם ברשת עשוי לגרום לכך שהפרסום המשמיץ "ייבלע בהמון" ולא יהיה לו אפקט כלשהו. אין מחלוקת כי תוכן הפרסום הראשון, ככל שניתן לזהותו כמתייחס לתובעת, מהווה לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. פרסום שעל פיו יוצר כלשהו, בין אם הוא אמן, ממציא, סופר או משורר, מציג יצירה כפרי רוחו, בעוד שאין כך מצב הדברים – הוא פרסום מכפיש. לעומת זאת תוכן הפרסום השני אין בו כשלעצמו לשון הרע.

הנתבע לא הציג הגנה מבין ההגנות הקבועות בחוק שהפרסום המכפיש עשוי לחסות בצלן. העובדה ששמו של הנפגע לא צוין בפרסום, לא מוליכה למסקנה הכרחית כי הפרסום לא מכוון אליו. במקרים מסוימים "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם פרטיו של הנפגע לא מוזכרים בפרסום. הואיל והמבחן הוא אובייקטיבי, הרי שאמונתה הסובייקטיבית של התובעת כי הפרסום מכוון אליה, ושכנועה הפנימי העמוק כי כךאכן מצב הדברים – אינם רלוונטיים.

ניתן היה לקבוע כי על בסיס הפרסומים עצמם לא ניתן לזהות כי הם מתייחסים לתובעת. אלא שהדברים לא התמצו בכך והצטברות פרסומים נוספים, שחלקם נעשה על ידי הנתבע, מובילים למסקנה כי לפי מבחן אובייקטיבי ניתן לזהות את הפרסום המכפיש כמתייחס לתובעת. משכך, על הנתבע לפצות את התובעת. אין לקבל את טענת הנתבע כי מדובר בתביעת השתקה, שנועדה למנוע שימוש "בזכותו החוקתית להביא את דעתו". יחסי הכוחות בין התובעת והנתבע רחוקים מיחסים של מי שמבקש להשתיק את האחר. הנתבע ישלם לתובעת 30,000 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ש"ח.