יש להעביר את נטל השכנוע כאשר קיים תיעוד ב"נט המשפט" על צפייה יזומה בהחלטה (החלטה, ביהמ"ש העליון, הרשם רון גולדשטיין):

העובדות: באילו מקרים יש להחיל את "חריג הידיעה" תחת "כלל ההמצאה", בנסיבות של צפייה יזומה בהחלטה שיפוטית באמצעות "נט המשפט", ועל מי מוטל נטל השכנוע בהקשר זה? השאלה התעוררה במסגרת בקשת המשיבים לסילוק בקשת רשות ערעור על הסף, בטענה לאיחור בהגשתה. המבקש טען כי פסה"ד נשוא בקשת רשות הערעור [רע"א 51207-06-20] התקבל במשרדו יום לאחר שניתן ולפיכך בקשת רשות הערעור הוגשה במועד. המשיבים טענו כי המבקש או מי ממשרדו צפו בפסה"ד ביום בו ניתן, באמצעות "נט המשפט", ולפיכך הבקשה הוגשה באיחור של יום, המצדיק את סילוק ההליך.

נפסק: פסה"ד לא הומצא למבקש כדין ביום בו ניתן. הוא מעולם לא הומצא לצדדים ביוזמת ביהמ"ש בהתאם לאחת מדרכי ההמצאה שבדין. אף לא ניתן לקבוע כי הומצא למבקש כדין על-ידי המשיבים. לא ניתן לומר כי הודעת הדוא"ל ששלחו המשיבים היא המצאה כדין. תנאי בסיסי לביצוע המצאה בדוא"ל מצד בעל-דין אחד למשנהו, הוא כי בגוף ההודעה ייאמר בלשון מפורשת וברורה כי להודעה מצורף המסמך שאותו מבקש בעל-הדין להמציא.

נקודת המוצא היא כי פסה"ד הומצא למבקש לכל המוקדם יממה אחת לאחר שניתן. יש לקבוע האם יש להחיל את "חריג הידיעה" ולקבוע כי מניין הימים להגשת הליך הערעור החל במועד הצפייה היזומה. אין ספק כי בהתאם להוראות הדין הקיים, צפייה ביוזמת בעל הדין או מי מטעמו בהחלטה שיפוטית במערכת "נט המשפט" אינה מהווה המצאה כדין. מאידך, בעידן נט המשפט וההתקדמות הטכנולוגית, המגמה המסתמנת היא הרחבת קשת המקרים בהם יועדף מועד הידיעה המתועד במערכת על פני מועד ההמצאה (למשל במקרים של חוסר תום לב דיוני, או היכן שחלף פרק זמן משמעותי). 

נדרשת חשיבה מחודשת בהקשר זה והרחבה משמעותית של אופן החלת חריג הידיעה בנסיבות של צפייה יזומה. הרחבה זו צריכה לקבל ביטוי בכלל דיוני שמעביר את נטל השכנוע (במקרה בו קיים תיעוד מפורש בדבר "צפייה יזומה"), לכתפי בעל הדין שטוען כי יש לדבוק בכלל ההמצאה חרף קיומה של צפייה יזומה בהחלטה.

צפייה יזומה בהחלטה שיפוטית היא סוג מיוחד של "ידיעה", אותו ניתן לכנות "ידיעה דיגיטלית". "ידיעה" מסוג זה מותירה אחריה במערכת "נט המשפט" ראיה פורנזית - ממוחשבת, מעין "טביעת אצבע" דיגיטלית, המלמדת על המועד המדויק שבו עיין בעל-הדין או מי מטעמו בהחלטה השיפוטית שניתנה בעניינו. הצפייה היזומה מקימה בנסיבות אלה מעין "חזקת ידיעה", ולא למותר לציין כי כל המידע העובדתי הסובב סביב צפייה זו – למעט עצם קיומה – עשוי להימצא אך בידי מי שצפה בהחלטה מיוזמתו ולא בידי בעל הדין שכנגד. במקרה הנוכחי אין מקום להעדיף את מועד הידיעה על פני מועד ההמצאה.