מה הטעם בתביעת לשון הרע כאשר ידו של הנתבע אינה משגת (פסק-דין, שלום ת"א, השופט אריאל צימרמן):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע מציג עצמו כעצמאי בתחום הפרסום הדיגיטלי. הנתבע מציג עצמו כמי שנאבק בהונאות פיננסיות ברשת, בין היתר באמצעות עמוד הפייסבוק "עוצרים את הנוכלות של הפירמידות". התובע פרסם הודעה שיווקית בקבוצת דורשי עבודה בבית שמש והסביבה, ולפיה תינתן הנחה לנשים המעוניינות בהסרת שיער בלייזר. עניינה של התביעה בתגובת התובע באותה קבוצה, בה כינה את התובע נוכל ושלל ביטויים נוספים. הנתבע טען כי עומדות לו הגנות חוק איסור לשון הרע.

נפסק: דין התביעה להתקבל, אך לא בסכום שנתבע. לא היתה מחלוקת כי הפרסום מקים חבות לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. הצדדים התמקדו בביטויים שעניינם האשמת התובע בפלילים. לא היה בידי הנתבע להרים את הנטל המוטל עליו בעניין זה. טיעוניו של הנתבע אינם יכולים להוות בסיס לקביעה משפטית פוזיטיבית כי מה שטען הנתבע בפרסום הוא אמת. כל כמה שעמל וליקט וקיבץ והשתכנע ופעל לשכנע, אינן מהוות ראיות בעלות כוח לבסס הגנת "אמת דיברתי" בתביעת לשון הרע. לא עומדת לנתבע גם הגנתם תום הלב שבסעיף 15(2) לחוק, שכן הגנה זו טובה לענייני הבעת דעה, לא להעלאת טענות עובדתיות בלתי מבוססות. 

באשר לשאלת הפיצוי - יש לציין כי הפרסום בוצע בפורום בלתי רלבנטי לחלוטין של דורשי עבודה באיזור בית שמש וכן כי לא ייתכן ספק קל שבקלים כי הנתבע אכן מאמין אמונה שלמה באמיתות טענותיו ובכך שהן באות להגן על הציבור הרחב מפני "הונאות פירמידה". כאשר מתייצב תובע בבית המשפט, מבלי שהוא מספק מידע של ממש על פעילותו, במה שאמור להיות מערכה על מירוק שמו, הרי שאם כל מה שיש בידי ביהמ"ש לקבוע בסופה של המערכה הוא שהנתבע הבלתי מיוצג כשל בהרמת הנטל שעליו לשכנע באמיתות הפרסום, יהיה קושי להעניק בידי התובע פיצוי שהוא יותר מצנוע. הנתבע יפצה את התובע ב-6,000 ש"ח. כל צד יישא בהוצאותיו.