לעמותה לשמירה על זכויות ברשת אין זכות תביעה עבור הציבור בהליך אזרחי נזיקי (פסק-דין חלקי, שלום ת"א, השופט גיא הימן):

העובדות: התובעים מבקשים מתן צווי-עשה נגד כל אחת מנתבעות 2, 3, 5 ו-6 ולחייב את כל הנתבעים בפיצוי כספי, בשל פגיעה שנטען כי נגרמת בשל פרסומים של הנתבע 1 בעמודי פייסבוק ובערוצי YouTube. בין היתר הלינו התובעים כי נתבע 1 מוכר תרופות סרק.

נפסק: תובעת 1 לא רכשה דבר מנתבע 1. היא לא הוטעתה לקנות ממנו מיני רפואות ושום פרסום לא הוציא את דיבתה רעה. פרטיותה, ככל שניתן להכיר בכזו בעמותה, לא נפגעה. מעמדה בהליך הוסבר בהיותה "עמותה הפועלת לפיקוח על תאגידים אינטרנטיים רב לאומיים, שמירה על פרטיות וזכויות האדם באינטרנט..." ועוד. תואר זה הוא נכבד ואפשר כי התובעת, המתהדרת בו, רואה עצמה אמונה על שירות חברתי וציבורי מן המעלה הראשונה. דבר זה, אפילו אם ראוי להערכה, אינו מקנה לתובעת זכות לתבוע, עבור הציבור או חלק ממנו, סעד בהליך אזרחי נזיקי. ארגונים ועמותות, הפועלים לקדם מטרות חברתיות וציבוריות חשובות, הם משתתפים רבי ערך בשיח האזרחי והמשפטי, אך במשפט האזרחי מוגבל מעמדם של הצדדים להליך בידי הדין. לארגונים ציבוריים אין בו מעמד, ככאלה, בהעדרה של עילה אישית. הכוח לקדם ענינים ציבוריים בהליך אזרחי יוחד במשפטנו למוסד התביעה הייצוגית. לתובעת 1 אין כל מעמד בהליך ואין היא זכאית לתבוע, ממי מהנתבעים, איזה מהסעדים המבוקשים.

קושי מיוחד קיים בעתירה לצוות על הפלטפורמות הנתבעות (פייסבוק ויוטיוב) שלא לאפשר לנתבע 1 להחזיק חשבון או לנהל באמצעותן ערוצים. הסעד מעורר אי-נוחות רבתי. הקושי הפרוצדוראלי הוא החלק הקל. על פניו, סעדי הציווי שהתבקשו אינם ניתנים לכימות כספי. אין הם נגזרים מהסעד הכספי שנתבקש שהוא בסמכות העניינית של ביהמ"ש השלום. יישום סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט מלמד כי ביהמ"ש נעדר סמכות עניינית לדון בסעדים שאינם כספיים.

מה שנתבקש אינו יכול להיקרא אלא כקריאה לצנזור של תכנים ברשת, בידי ביהמ"ש ובאמצעות צו שיפוטי. ביהמ"ש נקרא להבחין בין ביטויים לפי תוכנם, לפי מידת הרציונאליות או המיסטיות בהם, ולפי מידת התיישבותם עם תפישת טוב אשר בה מצדדים התובעים. בסעדי הציווי גלומה גריעה ניכרת מחופש הביטוי. חוסר הנוחות נובע מהחשש שברתימת ביהמ"ש לעיצוב תכנים שהם נחלת המדיום הציבורי ובייחוד של רשתות חברתיות ושל פלטפורמות אינטרנטיות אחרות. מדובר בקריאה להתערבות תוכנית, שאינה סילוקו של ביטוי פרטני שגרם לפגיעה מוכחת, אלא מניעה מראש של אפשרות גורם פלוני לפרסם את תכניו. ביהמ"ש נקרא כאן ליצור באמצעות פסיקה, ואח"כ לאכוף, הסדר ראשוני בדין, שאין לו אחיזה בהוראה מסמיכה של חוק. לא נמצאה הוראה המסמיכה את ביהמ"ש לצוות על מפעילי פלטפורמות אינטרנט לאסור לחלוטין על אדם לעשות בהן שימוש [קובץ פסה"ד באדיבות המאגר המשפטי "נבו"].