לא שיקול "הידבקות בווירוס" או פריצת האקרים לחשבונו עמדו לנגד עיני המערער, אלא הרצון לייצר עילת תביעה (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת שרה דותן):

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [תא"מ 28890-02-19], שדחה את תביעת המערער בגין הפרה נטענת של הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, לאחר שקבע כי נמצא טעם לפגם, בלשון המעטה, בהתעקשותו של המערער להשיב לכתובת הדוא"ל ממנה נשלחו אליו ההודעות, על אף שהובהר לו כי לא ניתן לעשות כן.

נפסק: החלטת המערער להשיב לתיבת הדוא"ל ממנה נשלחו ההודעות, על אף שהתבקש שלא לעשות כן והיה מודע לכך שמדובר בניסיון סרק, מלמדת כי התנהגותו לוקה בחוסר תום לב. בהודעות הפרסומת שהתקבלו מהמשיבה נכתב כי אין להשיב לתיבת הדוא"ל ממנה נשלחה הודעה, והמשיבה יצרה חלופה עם הוספת קישור ה"הסרה" להודעות הפרסומת ואף על פי כן בחר המערער לפעול בניגוד למוצע.

ההודעות מושא הערעור נשלחו לאחר קבלת הסכמה מראש בעת החתימה על מסמכי ההצטרפות למועדון הלקוחות של המשיבה וחברת כרטיס האשראי. המשיבה היא ספקית שעמה קיים המערער קשר עסקי ולא הייתה לו כל התנגדות לקבל ממנה לאורך תקופה הודעות דוא"ל. לא שיקול "הידבקות בווירוס" או פריצת האקרים לחשבונו עמדו לנגד עיני המערער, אלא הרצון לייצר עילת תביעה וזאת למרות שידע כי "השב" לכתובת ממנה התקבלו ההודעות לא יובילו לתוצאה הרצויה.

לנוכח העובדה כי המערער בחר שלא להסיר עצמו בדרך הקלה כפי שהוצעה על ידי המשיבה, וכן משום שהמשיבה היא תאגיד גדול המטפל בפניות רבות, יש להניח כי פנייה שלא בדרך המבוקשת עלולה להמשך זמן לנוכח הצורך בהתערבותו של גורם אנושי. פרק זמן של שבועיים עומד במבחן הסבירות. הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח.