תובענות ייצוגיות נגד גוגל יתנהלו לפי הדין הישראלי (החלטה, מחוזי מרכז-לוד, השופטת אסתר שטמר):

העובדות: שתי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות נגד Google, שעילתן בעיקרה פגיעה בפרטיות המשתמשים בשירותי החברה. המבקשים בשני ההליכים טענו כי הדין החל על ההליך הוא הישראלי ואילו המשיבה טענה כי יש להחיל את דיני מדינת קליפורניה, ארה"ב. המבקשים טענו, בין היתר, כי תניית ברירת הדין בהסכם תנאי השימוש של גוגל מלמדת כי הדין הישראלי הוא שחל על המחלוקות.

נפסק: יש לקבל את עמדת המבקשים כי ההליכים ידונו לפי הדין בישראל. מסקנה זו נובעת מלשון תניית ברירת הדין, שלפי פשוטה קוראת להחלת הדין הישראלי. אם ייטען כי נוסח התנייה לכל הפחות אינו ברור, אז אין לתלות בה הסכמה להתדיינות לפי הדין הזר. הצדדים העמידו את פרשנות הלכת בן חמו [רע"א 5860/16] בלב המחלוקת ביניהם, אך היא אינה נדרשת להכרעה. 

ללשון החוזה תפקיד מרכזי בפרשנותו. הפרשנות לתניית ברירת הדין פשוטה במקרה זה ועולה מלשון התניה, כך שניתן ליישם את החזקה הפרשנית שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב – היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו הכללי. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה כי מדובר בחוזה אחיד צרכני.

הפרשנות המילולית הפשוטה של התניה תומכת באופן ברור בעמדת המבקשים. פשוטם של דברים הוא כי במקום שלא חלים דיני קליפורניה יחולו דיני המדינה של התובע. גוגל מנסה לקרוא את הכתוב אחרת אך הניסוח הקלוקל מונח לפתחה. ודאי לא לפתחם של המתקשרים עמה.

תניית ברירת הדין צריכה להיות ברורה, כך שהמתדיין יבין כי לא יוכל להתדיין לפי דיני מדינתו. ודאי כשמדובר בחוזה אחיד. קשה גם לקבל את טענת גוגל שדיון לפי הדין במקום מגורי המתקשר, כשלעצמו, אינו סביר. הסכם תנאי השירות הוא חוזה אחיד שמנוסח על ידי גוגל, ויש לפרשו באופן שבו משתמש סביר שמעיין בהסכם היה מפרש אותו. הדין שיחול על שתי בקשות האישור הוא הדין הישראלי. המשיבה תשלם את הוצאות המבקשים בסך 7,500 עבור כל אחד מבקשות האישור.