לא ניתן לצאת למסע דייג בתכני הטלפון הנייד של המנוח (החלטה, מחוזי ת"א, השופט שאול שוחט):

העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א [ת"ע 22376-02-20], בבקשה למתן צו למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש לצורך 'שליפת' כל המידע במכשיר הטלפון של המנוח. הצדדים מנהלים הליכים בנוגע לעיזבון אביו המנוח של המשיב.

המבקש, שאינו בן משפחה, עתר לקיים צוואה של המנוח, בעוד המשיב טען כי הצוואה מזויפת. לתמיכה בהתנגדותו לצוואה, צירף המשיב מספר תמלולי שיחות שהוקלטו על-ידי המנוח באמצעות הטלפון הנייד שלו. המבקש, כאמור, מבקש למנות מומחה שיעיין בכל תוכנו של הטלפון הנייד של המנוח, כדי לשפוך אור על רצונות המנוח. ביהמ"ש קמא דחה את בקשת המבקש.

נפסק: יש לדחות את בקשת רשות הערעור. גם אם אינטרס גילוי האמת גובר על אינטרס הפרטיות של המנוח, כטענת המבקש, הרי שבמסגרת האיזון הנדרש יש לבחון את הרלוונטיות של המידע שמבוקש לחשוף לשאלות השנויות במחלוקת בהליך. טענה סתומה הנשענת "גילוי האמת" אינה יכולה להצדיק מתן צו גורף להעביר לידי המבקש (שאינו בן משפחה של המנוח, אינו יורש על פי דין וזכותו לרשת את המנוח תלויה בקיום הצוואה), את כל התכנים מכל מין וסוג שהוא ולתקופה בלתי מוגבלת, המצויים בטלפון של המנוח.

גם אם במכשיר ימצאו תכנים שיש בהם כדי להעיד על מערכת יחסים עכורה בין המנוח לילדיו, לא הוסבר כיצד תכנים אלו יכולים לסייע למבקש במסגרת ההליך הקיים, כשעילת ההתנגדות לצוואת המנוח היא זיוף הצוואה. בקשת המשיב לביהמ"ש קמא, במתכונת בה הוגשה, הייתה גורפת, על דרך של "השערה" בלבד, נועדה לדייג של ראיות – ובדין נדחתה.