התבטאות שפורסמה מטעם לשכת הרב בפייסבוק, כדברו של הרב, היא אמירה שניתן לייחס לרב (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים חיות, עמית ושטיין):

העובדות: עתירה שעניינה במרחב חופש הביטוי של עובד ציבור המכהן במשרת רב עיר. העתירה נסובה על עשרות התבטאויות פומביות המיוחסות למשיב 3, רב העיר צפת. העותרים טענו, בין היתר, כי על המשיבים 1-2 להעמיד לדין את המשיב 3, שכן התבטאויותיו פוגעניות וכוללות נקיטת עמדה פומבית בנושאים פוליטיים ומדיניים, שאסורות לרבני ערים בהיותם עובדי ציבור. ההתבטאויות כללו פוסטים ברשתות חברתיות ושיעורי מדרש שהועלו לרשת.

נפסק: המקרה נמנה עם אותם המקרים החריגים שמחייבים התערבות בהחלטת המשיבים 1-2, מחמת הפגם המהותי שנפל בשיקול דעתם ביחס לעניינו של המשיב 3 – זאת, מאחר שנראה לכאורה כי כמה וכמה מהתבטאויותיו הפומביות חצו את הקו האדום המפריד בין מה שמותר לרב עיר להגיד ולפרסם ברבים לבין מה שאסור לו להגיד ולפרסם בפרהסיה, בהיותו רב עיר.

לפי דיני הראיות, התבטאות שפורסמה מטעם לשכת הרב, בפייסבוק או במסגרת פומבית אחרת, כדברו של הרב, וכן כל אמירה שפורסמה בשמו של הרב על ידי אחד מאנשי לשכתו, הן אמירות שניתן לייחסן לרב – וזאת, משני טעמים חלופיים. ראשית, כלל הראיה המינהלית מאפשר ייחוס כאמור בהיותו היסק רציונלי המעוגן בניסיון החיים הכללי. יתרה מכך, כל ייחוס כזה מכיל בחובו הודאה או אמרה שילוחית, אשר זה מכבר הוכרה במשפטנו כראיה הקבילה בכל הליך אזרחי אף לצורך הוכחת אמיתות תוכנה. להתבטאויות אשר פורסמו בעמוד הפייסבוק הנקרא "לשכת הרב שמואל אליהו" יש זיקה מספקת לרב לצורך פתיחת ההליך המשמעתי (עמוד שלטענת המשיב 3 מתופעל באופן עצמאי על ידי עובדי לשכתו, ולא על ידיו).