עבירות המין שביצע המבקש מול סוכנת משטרתית אינן מצדיקות הקלה בעונשו (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט יוסף אלרון):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בב"ש [עפ"ג 16136-03-20], שקיבל את ערעור המדינה (המשיבה) על גזר-דינו של ביהמ"ש השלום בב"ש [ת"פ 67615-10-18]. המבקש הורשע, לפי הודאתו, בעבירות של ניסיון להטרדה מינית של קטינה שטרם מלאו לה 15 שנים וניסיון למעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים. הנאשם יצר קשר מקוון, בעל אופי מיני, עם סוכנת משטרתית שהציגה עצמה כילדה בת 13. 

בית המשפט השלום גזר על הנאשם 300 שעות שירות לתועלת הציבור, מאסר על תנאי וקנס בסך 15,000 ש"ח (וכן צו מבחן). ערעור המשיבה על קולת העונש התקבל על ידי בית המשפט המחוזי, שקבע כי אין בהיעדר הפגיעה בקטינה בפועל כדי להמעיט מחומרת העבירות, שכן המבקש לא היה מודע לכך שמדובר בסוכנת משטרתית, אלא סבר שמדובר בקטינה בת 13 שנים בלבד. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם 9 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, חלף 300 שעות השירות לתועלת הציבור. מכאן הבקשה.

נפסק: דין הבקשה להידחות. רשות לערער "בגלגול שלישי" תינתן רק במקרים נדירים שבהם מתעוררת שאלה משפטית רוחבית בעלת חשיבות ציבורית, או כאשר עולה חשש כי נגרם למבקש עיוות דין מהותי או אי צדק קיצוני. זאת ועוד, כאשר הבקשה נסובה על חומרת העונש כשלעצמה, לא תינתן רשות ערעור אלא במקרים נדירים שבהם נגזר עונשו של המבקש בסטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים. בקשה זו אינה נמנית על מקרים אלה. 

אף לאחר החמרת עונשו של המבקש בערעור, גזר דינו ממוקם סמוך לתחתית מתחם הענישה שנקבע על ידי בית משפט השלום ועונשו אינו סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה הנוהגת. הפער בין העונש שגזר בית משפט השלום על המבקש לבין העונש שהושת עליו בבית המשפט המחוזי – אינו מצדיק, בנסיבות הענין, מתן רשות ערעור, בפרט כאשר הודגש כי בית משפט השלום גזר עליו עונש מקל מכפי הראוי.