דיני הגנת הצרכן אינם מספקים מענה לקושי הנובע מביטול עסקה מנסיבות חיצוניות (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט גיא הימן):

העובדות: התובעים, אזרחים ותיקים, הזמינו שיט מהנתבעת, אך בשל מגיפת הקורונה הודיעו לנתבעת על ביטול העסקה שבועיים לפני הנסיעה. הנתבעת הסכימה להשיב לתובעים רק 30% מהסכום ששילמו. התובעים סבורים כי הם זכאים להשבת מלוא הסכום, בהתאם להוראות סעיף 14ג1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. 

נפסק: סעיף 14ג1 לחוק מקנה יתרון לאזרחים ותיקים, וזאת בפרק זמן נוסף שניתן להם לשם ביטול בתנאים נוחים, מעבר לזה המוקנה לצרכן שאיננו אזרח ותיק (ארבעה חודשים במקום שבועיים). צרכן הרוכש מוצר "מרחוק" מוּעד יותר לטעות בהבנתם של תנאי העסקה, או בגיבושה של גמירות דעת בקשר אליה. לכן, לאחר העסקה חב המוכר בהשלמתם של פרטים ולרוכש ניתנת זכות-ביטול בדמי ביטול נמוכים במיוחד. תכלית זו אינה מתקיימת בעסקה זו. התובעים הבינו היטב את פרטיה של העסקה ואת תנאיה. הם נקשרו בה מרצונם המלא ולאחר שנתבררו להם הפרטים כל צורכם. סיבת הביטול לא הייתה תלויה בהבנתם את פרטי העסקה ואף לא בגיבוש מאוחר של עמדה בקשר לכדאיותה. השינוי ברצונם של התובעים נבע מנסיבות חיצוניות לחלוטין לעסקה. דיני הגנה הצרכן אינם מספקים מענה לקושי כזה. הסוגיה היא יותר מתחום דיני הסיכול של חוזים. הסוגיה של חיוב כספי במקרים מסוג זה נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש, כחלק מהרעיון הכללי של השבה בחוזים. כל אחד מן הצדדים צריך לשאת בחלק מן המחיר, שגבה המצב הלא צפוי אשר נוצר. בהסתמך על כך שאיש מן הצדדים אינו אחראי למצב הזה יותר מן האחר אך לתובעים צמחה, מתוך בחירתם המושכלת, "טובת הנאה" מעצם הביטול, והכוונה היא לצמצומו של הסיכון הבריאותי הנשקף להם, חלוקה שאינה בחלקים שווים ונוטה, מעט, לזכותה של הנתבעת נראית סבירה. הנתבעת תשיב לתובעים 40% מהסכום ששילמו.