התובע התקשר עם בוקינג שכן סבר כי תהווה עבורו פלטפורמה מגוננת ומבטיחה וכי כספו לא יונח על קרן הצבי (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, הרשמת חן מאירוביץ):

העובדות: התובע הזמין, באמצעות הנתבעת, חברה זרה המפעילה אתר להזמנת מקומות לינה בעולם, לינה למשפחתו במלון ביוון. התובע נאלץ לבטל את הזמנתו ופנה למלון באמצעות אתר הנתבעת, אך חויב הן בדמי הביטול והן בסכום העסקה המלא, בטענה כי המלון לא אישר את הביטול. הנתבעת טענה, בין היתר, כי אין להחיל את הדין הישראלי על המקרה, כי לא ניתן לברר את המחלוקת ללא המלון וכי היא אינה נושאת באחריות לתשלומים שגובים מקומות האירוח. במהלך הדיון קבע ביהמ"ש כי בוקינג ישראל היא מורשה כדין לצורך קבלת כתבי בי-דין עבור הנתבעת.

נפסק: תיק זה ממחיש סיטואציה מובהקת ועגומה למערך יחסים שבו ניצב צרכן – אדם פרטי, אל מול עוסק – חברת ענק, חובקת עולם בפעילותה שניתן להמשילה לתמנון רב זרועות העושה כל שלאל ידיו כדי לדחוק את הצרכן אל הפינה, להביסו ולמנוע ממנו כל זכות שבדין. זאת בחסות כוחה העצום וגדול הממדים של חברה שנאחזת בטיעונים משפטיים חוצי גבולות, והכל כדי להתחמק מאחריות למחדליה.

דין הטענה בדבר אי-התאמת התביעה להתברר כתביעה קטנה להידחות. אלמלא מכלול התנהלות הנתבעת בהליך וחרף הקשיים שהערימה לאורכו, מחלוקת מסוג זה היא מחלוקת קלאסית בין ספק ללקוח, שעל רקע טענות התביעה וסכומה נכון לבררה כתביעה קטנה. גם דין הטענה כי ביהמ"ש אינו הפורום הנאות להידחות. הרציונל הטבעי, לפיו חברה המקיימת יחסי מסחר חובקי עולם צריכה להפנים כי מתוקף פעילותה העסקית הנרחבת חוצת גבולות היא עתידה להימצא בהתדיינות משפטית בכל אחת מהמדינות בהן היא מקיימת קשרי מסחר, ולכן עליה להיות ערוכה לכך ולא תשמע מצידה טענה בדבר היות הפורום לא נאות.

מתוקף היות התובע ישראלי שביצע את ההזמנה באמצעות המרשתת מישראל וביטל את העסקה בעודו בישראל הרי שהפורום הנאות מרב הזיקות מצוי בישראל. ציפייתו של התובע שמבצע עסקה אינטרנטית הינה, כי ההליך יתנהל בין כותלי מדינתו ולא יצריכו להעתיק מיקומו למדינת חוץ לצורך קיום ההתדיינות, היא ציפייה טבעית וסבירה. זו גם ציפייה סבירה וטבעית מבחינת הנתבעת. האיזון נוטה בבירור לביהמ"ש בישראל. תנאי השימוש של הנתבעת, חרף הקביעות שמקנות עדיפות לדין ההולנדי, מסייגים את העדיפות ומאפשרים במפורש זכאות של צרכן לתבוע בהתאם לדין אחר מקומי וכך גם להתדיין בבית המשפט המקומי ולפיכך נדחתה טענת הנתבעת לעניין הדין הישראלי.

מעמדה של הנתבעת זהה לזה של סוכנות נסיעות ותיירות, שחלים עליה הוראות חוק שירותי תיירות, התשל"ו-1976, ותקנותיו. הגישה השלטת בפסיקה על נימוקיה מורה באופן חד משמעי שחיוביה של הנתבעת כסוכנות נסיעות כלפי הצרכן לא תמו עם ביצוע ההזמנה והשלמת ההתקשרות של הצרכן אל מול הספק ובעניינו – בית המלון. חבותה נמשכת גם ביחס להמשך ההתקשרות שכן היא מהווה "צינור" העברת המידע בין הצרכן לספק ומתוקף כך אמונה על התקשורת בין השניים ומחייבת להקנות לצרכן זכות משפטית לקבלת השירות. הנתבעת מכירה במעמדה כמתווכת, כך עולה מתנאי השימוש שלה.

לאור גישה זו, אין מקום לקבל את טענות הנתבעת המקטינות באופן ממשי את חלקה. קריאת סעיפי תנאי השימוש על רקע הגדרת הבסיס של מעמד הנתבעת כסוכנות, כאשר יחסי הכוחות שבין הצדדים שאינם שווים, מביאה למסקנה שהנתבעת נהנית מעדיפות ברורה על פני הלקוחות, בחוזה האחיד שהיא מכתיבה ללקוח את תנאיו. תנאי השימוש שמתווה הנתבעת הם מקפחים ודינם להתבטל. יש לקבל את טענת התובע כי הוא בחר לקיים את ההתקשרות עם המלון והזמנת השהייה דרך הנתבעת, שכן סבר כי תהווה עבורו פלטפורמה מגוננת ומבטיחה, כי כספו לא יונח על קרן הצבי ואמצעי התשלום שהזין לא יחשפו אותו לחיוב שווא. התביעה התקבלה. הנתבעת תשיב לידי התובע את הסכום שנגבה ממנו שלא כדין וכן תישא בהוצאות בסך 3,000 ש"ח.