אין פסול בשימוש של עיריית י-ם במצלמות נייחות לתיעוד עבירות חניה (פסק-דין, מחוזי י-ם, השופטת חנה מרים לומפ):

העובדות: ערעור על החלטת ביהמ"ש לעניינים מקומיים בי-ם [ח"נ 16303-04-19], שדחה את בקשת המערערת לביטול אישום בשל היעדר סמכות לתעד את העבירה באמצעות מצלמה אוטומטית. למשיבה ניתן דו"ח בגין עבירת חניה במפרץ אוטובוס, שתועדה באמצעות מצלמה נייחת שהציבה עיריית י-ם. המערערת טענה כי אין לעירייה סמכות להציב מצלמות נייחות לתיעוד עבירות חניה. מנגד, לשיטת המשיבה, השימוש במצלמות נייחות הוא אמצעי למימוש סמכותה של הרשות המקומית לאכוף הפרות של חוק העזר בעניין עבירות תעבורה.

נפסק: דין הערעור להידחות. צדק בית המשפט קמא עת קבע שלא ניתן ללמוד מהוראת סעיף 27א1 לפקודת התעבורה על הסדר שלילי המאיין את סמכותה של רשות מקומית להשתמש במצלמות נייחות לשם מימוש סמכויותיה מכוח כל דין. להיפך, סעיף זה נועד להרחיב את סמכויות האכיפהה של העירייה, ולהסמיך אותה לאכוף גם עבירות על פקודת התעבורה, ולא רק עבירות על חוק העזר העירוני.

בעניין אור-הכהן [בג"צ 867/15], ביהמ"ש העליון דחה את החלטתו בעתירה על מנת לאפשר למשרד המשפטים, משרד הפנים ולרשויות המקומיות להשלים עבודת מטה בנושא. במסגרת זו גובש חוזר מנכ"ל משרד הפנים מאפריל 2018 המסדיר את נוהל השימוש במצלמות ווידאו לצורך אכיפת עבירות חניה. בעקבות זאת מחק ביהמ"ש העליון את העתירה. בניגוד לעמדת המערערת, ביהמ"ש העליון לא סבר שיש צורך בחקיקה ראשית בעניין זה [עניין מזרחי - רע"פ 1492/19]. 

גם אם היה נקבע שהראיה הושגה שלא כדין, אין בכך כדי להביא בהכרח לפסילה אוטומטית של הראיה, שכן מדובר בפגיעה מינימלית אם בכלל בפרטיותה של המערערת, שנראה כי היא אינה מצדיקה פסילת הראיה.