"הצל" לא שידל את הגולשים לפרסום לשון הרע בעמוד הפייסבוק של התובעת (פסק-דין, שלום ת"א, השופט רונן אילן):

העובדות: תביעת לשון הרע בשל "טרור אינטרנטי". בעקבות פרסום של התובעת בו הביעה את דעתה האישית על "פרשת עזריה", העלה הנתבע 1 (הצל) רשומה המזמינה את הציבור להגיב, בציון העובדה שהתובעת עוסקת במכירת מזון. בסמוך לאחר הפרסום, הגיעו לעמוד הפייסבוק של התובעת עשרות רבות של רשומות, לרבות כאלו המותחות ביקורת בוטה על פעילותה העסקית (שנעשו על-ידי הנתבעים 2-10).

פניית התובעת לפייסבוק לא הביאה להפסקת הפרסומים ובסמוך לכך "סגרה" התובעת את עמוד הפייסבוק. הנתבעת 11 היא פייסבוק, בטענה כי לא פעלה לפי דוקטרינת "הודעה והסרה". התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי, אך הועברה לבית המשפט השלום מחמת היעדר סמכות עניינית.

נפסק: הנתבעים 2-10 לא הכחישו את הפרסומים שיוחסו להם ואף לא טענו כי פגשו בתובעת קודם לפרסום או רכשו ממנה מוצר כלשהו. הפרסומים שעשו נועדו אך ורק לבטא תגובה לפרסום שעשתה התובעת בקשר עם פרשת עזריה (בין אם לאחר שנחשפו לפרסום הנתבע 1 ובין אם נחשפו לפרסום התובעת בדרך אחרת). העקרון המחריג "ביקורת צרכנית" מגדר "לשון הרע" אינו רלוונטי למחלוקות בתיק זה - מקום בו התברר שלא מדובר כלל בפרסומים שביסודם קבלת שירות או רכישת דבר מבית העסק נשוא הפרסום.

לעיתים ימצא שאין מקום לתת משקל של ממש לחילופי דעות במרחב הווירטואלי, שכן הציבור עצמו איננו נותן לכאלו דברים משקל רב. עם זאת, אין כל בסיס לניסיון לטעון בצורה גורפת שכל פרסום ברשתות החברתיות לא יכול להיחשב כלשון הרע. פרסומי התביעה אינם בגדר הבעת דעה כללית על דעות התובעת. הם אינם חלק משיח כלשהו. הם בסך הכל דברי ביקורת בוטים וחריפים על פעילותה העסקית.

דברי ביקורת המציגים את התובעת כמי שראוי לו לציבור שירחק ממוצריה והובאו במצטבר, כחלק ממה שנראה כ"מתקפה" על התובעת. עשיית הפרסום ברשת החברתית איננו יכול, מהיותו כזה, לשלול את האפשרות לראותו בגדר "לשון הרע". אין לראות בפרסומים זוטי דברים ואין בפרסום שעשתה התובעת עצמה דבר עם הפרסומים בגינם הוגשה התביעה. הפרסומים הם "לשון הרע" ולנתבעים לא עומדת הגנת תום הלב או כל הגנה אחרת. בית המשפט הורה לכל אחד מהנתבעים 2-10 לפצות את התובעת בסכומים שונים (אלפי שקלים לכל נתבע).

אשר לפרסום שביצע הנתבע 1 - התובעת אינה טוענת כי הוא כשלעצמו מהווה לשון הרע, אלא כי הנתבע 1 "שידל" את כל יתר הנתבעים, כמו גם רבים אחרים כלפיהם לא הוגשה תביעה, וכי יש להשית עליו אחריות על פרסומי הנתבעים 2-10. ניתן להשית על נתבע חבות על פרסום לשון הרע גם מקום שלא אותו נתבע בצע את הפרסום, אם נמצא שאותו נתבע שיתף עצמו בביצוע העוולה בהתאם להוראות סעיף 12 לפקודת הנזיקין. 

כדי לקבוע את אחריות הנתבע 1 לפרסום לשון הרע שבצעו יתר הנתבעים, על התובעת להראות כי הנתבע 1 עצמו בצע עוולה, כי היה מודע לכך שהנתבעים יבצעו עוולה כלפי התובעת, כי התכוון שתבוצע עוולה של הוצאת לשון הרע כלפי התובעת או לפחות שידע כי ביצוע העוולה כלפיה יהווה "תוצאה טבעית" של המעשה שעשה. בבחינת לשון הפרסום קשה למצוא בה את אותו שידול לביצוע עוולה מצד הנתבע 1. לפיכך, התביעה נגד הנתבע 1 נדחתה.

אשר לטענת התובעת למחדלה של פייסבוק - עיון בראיות התובעת מלמד על היעדר כל תיעוד התומך בטענה שהתובעת כלל פנתה לפייסבוק בקשר עם הפרסומים שנעשו כלפיה על ידי הנתבעים ואחרים. כיוון שהתובעת מבססת את הטענה כלפי פייסבוק על הטענה העובדתית שפנתה לפייסבוק, דיווחה על מתקפה שהיא חווה ובקשה את התערבות פייסבוק, בהיעדר ראיה שתבסס טענה עובדתית זו אין אלא לדחותה.

כאשר מיישמים את דוקטרינת "הודעה והסרה" על נסיבות המקרה, קשה לראות מדוע באה התובעת בטענות לפייסבוק. באשר לפרסום הנתבע 1, הרי נמצא שאין בו כל "לשון הרע" כלפי התובעת, קל וחומר שאין לראות בו כפרסום שהוא אסור על פניו. כך גם בנוגע לפרסומי הנתבעים 2-10. בחינת כל פרסום שכזה מראה על ביקורת תמימה, כזו שאיננה שונה מכל ביקורת צרכנית אחרת הנפוצה במרשתת. פייסבוק איננה אמורה לבחון אם מי מהמפרסמים "באמת" מבקש להביע ביקורת על שירות שצרך מהתובעת ואף לא לברר אם בכלל מספקת התובעת שירותים מהסוג נשוא הפרסומים.