המבקש יכל היה לפעול כדי להפסיק את משלוח ההודעות ולא נקט בפעולה פשוטה לעשות כן (החלטה, מחוזי חיפה, השופט רון שפירא):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בחדרה [ת"ק 48001-10-19]. בתביעתו טען המבקש כי המשיבות שלחו לו 15 הודעות דוא"ל פרסומיות, ללא רשותו ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. המשיבות לא הגישו כתב הגנה ולא התייצבו לדיון ולפיכך ניתן נגדן פס"ד לפיהן עליהן לפצות את המבקש ב-4,500 ש"ח ולשאת בהוצאות בסך 500 ש"ח. ביהמ"ש קמא ציין כי פיצוי בסך 300 ש"ח להודעה הוא גבוה בהתחשב בנזק האפסי שנגרם למבקש. המבקש סבור כי היה מקום לפסוק פיצוי גבוה יותר. מכאן בקשת רשות הערעור. 

נפסק: יש לדחות את בקשת רשות הערעור. לא נמצא בפסק הדין של ביהמ"ש לתביעות קטנות פגם המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. אמנם יש ממש בטענות המבקש כי סעיף 30א(י) לחוק מאפשר לביהמ"ש לפסוק פיצויים שאינם תלויים בנזק. כן יש ממש בטענותיו כי בבואם לפסוק פיצוי, על בתי המשפט להתייחס לרף העליון של הפיצויים לדוגמה (1,000 ₪) כנקודת מוצא, ממנה ניתן לסטות במקרים המתאימים. עם זאת, לביהמ"ש יש שיקול דעת בכל הנוגע לגובה הפיצוי [עניין ארד - רע"א 7064/17].

מאחר שהמשיבות לא הגישו כתב הגנה, לא נדרש המבקש להוכיח כי דברי הפרסומת נשלחו אליו מבלי שנתן הסכמתו לכך וכי משלוח ההודעה נעשה ביודעין. מסקירת הודעות הדוא"ל שנשלחו למבקש עולה כי בהודעות קיימת אפשרות  "הסרה" וניתן היה באמצעות לחיצת כפתור פשוטה להסיר את המבקש מרשימת התפוצה של המשיבות. המבקש יכל היה לפעול כדי להקטין את הנזק ולא נקט בפעולה פשוטה לעשות כן. בימ"ש קמא היה רשאי להביא שיקולים אלה בחשבון בקביעת גובה הפיצויים וכן שיקולים נוספים.