חברות הסלולר אינן אחראיות להודעות אנונימיות לשיווק הלוואות (החלטה, שלום ת"א, השופטת אילה גזית):

העובדות: התובעים הגישו תביעה נגד חמשת הנתבעות, חברות סלולר, בגין הודעות SMS פרסומיות שנשלחו לתובעים על-ידי מפרסמים אנונימיים, ללא הסכמת התובעים ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובעים טענו כי הנתבעות סייעו למשגר ההודעות בביצוע העוולה ולפיכך חלים דיני האחריות המשותפת. הנתבעות הגישו בקשות לסילוק התביעה על הסף.

נפסק: דין התביעה כנגד הנתבעות להידחות על הסף. עילת התביעה העיקרית שמייחסים התובעים לנתבעות מושתת על "חוק הספאם". הודעות הפרסום שנשלחו לתובעים לא נשלחו מטעם הנתבעות. אין כל זיקה בין ההודעות לבין עיסוקן של הנתבעות. ההודעות עוסקות בהצעות למתן הלוואות. הנתבעות לא פרסמו את עצמן ולא קידמו את עסקיהן במסגרת ההודעות ולפיכך הן אינן בגדר "מפרסם" לפי החוק.

המחוקק החריג את מי שביצע בעבור אחר פעולת שיגור של דבר הפרסומת כשירות בזק לפי רישיון מכוח חוק התקשורת – רישיון שניתן לנתבעות כחברות סלולר למשלוח הודעות טקסט שהוא חלק בלתי נפרד מהשירות שלהן. חוק התקשורת אף על הנתבעות לחסום או להגביל את שירותיהן, לפי סעיף 51ג לחוק התקשורת [עניין צ'רלטון - ת"א 13758-04-14]. צו המניעה שביקשו התובעים, האוסר על הנתבעות לאפשר מעבר הודעות פרטיות ברשת שאינן כוללות פרטים מזהים וברורים של המפרסם וחברות ההפצה – דינו להידחות.

פקודת הנזיקין היא חוק כללי שנסוג אל מול הוראות החוק הספציפי, סעיף 30א לחוק התקשורת, המחריג במפורש את הנתבעות מהגדרת "מפרסם". אמנם קיים קושי לנמענים לאתר את המפרסמים האנונימיים, שלא ציינו בהודעות פרטים מזהים. חוק הספאם אינו נותן מענה למצב דברים זה. יחד עם זאת, לא די בעובדה זו על-מנת לייחס את עילת התביעה כנגד חברות הסלולר, שמטרתן לספק את השירות ללקוחותיהם. היה על התובעים לעתור לצו שיפוטי לחשיפת פרטים של המפרסמים האנונימיים – צו שלא התבקש. דין עילת התביעה מכוח חוק הספאם להידחות.

התובעים טענו עוד כי הנתבעות הפרו את חוק הגנת הפרטיות, אך טענתם בעניין זה אינה ברורה. התובעים אינם מפרטים מהו השימוש במידע הפרטי הנטען וכיצד נפגעה פרטיותם. לא הובא בדל ראיה לתמיכה בטענה זו.