אין לקבל את הטענה לפיה התובע ויתר על זכויותיו בעת שפרסם את תמונותיו ללא ציון שמו בחשבון הפייסבוק שלו (פסק-דין, שלום י-ם, השופט אלעד פרסקי):

העובדות: התובע הוא צלם. הנתבעת 1 היא חברה עוסקת בהפקת אירועים לציבור הדתי והנתבע 2 הוא מנהלה ובעליה. התובע צילם את הזמר ישי ריבו במהלך הופעה ופרסם את הצילום בחשבון הפייסבוק שלו (התובע תייג את המפיק של האמן וכך נחשף הנתבע לצילום). התובע טען כי הנתבעת השתמשה בצילום תוך הפרת זכויות היוצרים שלו וזכותו המוסרית, לצורך שיווק חופשת פסח במלון בה היה אמור האמן להופיע, במסגרת 10 מודעות שפרסמו הנתבעים באמצעי תקשורת שונים, לרבות YouTube. הנתבעים טענו, בין היתר, כי הצילום אינו חוסה תחת הגנת דיני זכויות היוצרים, כי התובע ויתר על זכותו המוסרית וכי עומדות להם הגנת "מפר תמים".

נפסק: חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, מכיר בצילום כמושא לזכויות יוצרים, ומגדירו כיצירה אמנותית. על מנת שצילום יחסה תחת הגנת זכות היוצרים עליו לעמוד בדרישת המקוריות (סעיף 4 לחוק). אין לקבל את טענת הנתבעים כי הצילום אינו מוגן מאחר ונעשה בחטף, באמצעי טכנולוגי פשוט, כאשר מושא התמונה הוא זמר שתמונותיו נפוצות. הצילום הוא יצירה עליה חלות זכויות יוצרים בהיותו מקורי, פרי השקעה של התובע ובעל יסוד של יצירתיות. אין ממש בטענת הנתבעים לפיה קיימות אפשרויות מעטות בלבד לבטא את ה"רעיון" (תמונת הזמר) ולכן, כביכול, בהתאם לדוקטרינת האיחוד, מתן הגנה ליצירה מעין זו תביא ליצירת מונופול על ה"רעיון".

לצד זכות היוצרים המגינה על זכותו הכלכלית של היוצר ביצירתו, מכיר המחוקק בזכותו המוסרית של היוצר כי היצירה תיוחס לו כך שיינתן "קרדיט" לפועלו. בעת פרסום המודעות, תוך שימוש בצילום התובע, לא ניתן כל "קרדיט" לתובע. משכך, זכותו המוסרית נפגעה. אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה התובע ויתר על זכויותיו בעת שפרסם את תמונותיו ללא ציון שמו בחשבון הפייסבוק שלו. לנתבעים אף לא עומדת הגנת "מפר תמים". הנתבעת היא חברה מסחרית המשווקת ומפרסמת את מוצריה כדבר שבשגרה וממילא מצופה כי תתנהל תוך הסתייעות בייעוץ משפטי בסיסי. אין גם לקבל את הטענה כי מדובר בזוטי דברים. מעבר לכך, כאשר מכירת זכויות שימוש בצילומים היא מטה לחמו של התובע, ברי כי כל פגיעה בזכות יוצרים היא פגיעה בפרנסתו.

הנתבע 2 היה מעורב באופן אישי בפרסומים בהם נכללה התמונה. משהנתבע 2 ביצע בעצמו מעשים המהווים הפרת זכויות התובע, חלה עליו אחריות ישירה לעוולה ועליו לשאת בתוצאותיה. משכך, אין צורך לדון בטענות התובע להצדקה להרמת מסך אצל הנתבעת 1. הנתבעים פרסמו את התמונה עשר פעמים שונות, בעיתונות, באתרי אינטרנט ובעמוד ה"פייסבוק" של הנתבע 2 .התובע טען כי זכות היוצרים שלו הופרה לפחות 20 פעמים, שכן בכל פרסום של המודעה עם התמונה הופרה הן הזכות הכלכלית והן הזכות המוסרית. באספקלריה של החוק, מעשי הנתבעים עולים כדי הפרה אחת. עם זאת, יש בעובדה כי נעשה שימוש באותה יצירה במספר הזדמנויות שונות בכדי להשפיע על גובה הפיצוי במסגרת השיקולים שנקבעו לכך בסעיף 56 לחוק, לרבות בשל היקף ההפרה וחומרתה. הנתבעים יפצו את התובע, ביחד ולחוד, בסך של 18,000 ש"ח וכן יישאו בהוצאות בסך 9,000 ש"ח.