חוק הגנת הצרכן אינו חל על עסקאות אינטרנטיות עם EasyJet (פסק-דין, מחוזי מרכז-לוד, השופט יחזקאל קינר):

העובדות: המשיבה היא חברת תעופה זרה, המפעילה טיסות "low cost" לישראל וממנה. המבקש הגיש נגד המשיבה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, בטענה כי המשיבה אינה מקיימת את הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, העוסקות בזכות החרטה המוענקת לצרכן. אין מחלוקת כי המשיבה אינה מקיימת את הוראות החוק, שעה שלרוב ביטול העסקה אינו מקנה ללקוח זכות להשבת כספו. המשיבה טענה כי מודל זה מאפשר לה למכור כרטיסי טיסה מוזלים. השאלה המרכזית היא האם הוראות החוק חלות בעסקאות אינטרנטיות לרכישת כרטיסי טיסה מהמשיבה לישראל וממנה (בהינתן זיקה של הלקוח לישראל).

נפסק: איש מהצדדים אינו טוען כי יש לפרש את חוק הגנת הצרכן כחוק שתחולתו אקסטריטוריאלית ומוסכם עליהם כי תחולתו טריטוריאלית בלבד. הוויכוח בין הצדדים הוא האם המשיבה "נתפסת" בתחולתו הטריטוריאלית של החוק. המבקש טען כי מינוי "נציג" המשיבה לפי הוראות חוק רישוי שירותי תעופה מלמד על קיומה של נוכחות פיזית של המשיבה בישראל, ולכן, לשיטתו, כפופה היא להוראות חוק הגנת הצרכן.

דין טענה זו להידחות. נציג המשיבה, המתמנה לפי דרישת חוק שירותי תעופה, הוא בעל הרשאה מוגבלת לעניינים ספציפיים. אין די בכך כדי לקיים את דרישת הטריטוריאליות על-מנת להחיל עליה את דיני הגנת הצרכן הישראליים. משמעות קבלת עמדת המבקש בעניין זה היא כי די בהוראה בדבר מינוי נציג בחוק שירותי תעופה כדי להחיל את הוראות הדין הישראלי על כל חברת תעופה זרה המקיימת טיסות לישראל. קביעה זו אינה נכונה.

אין די בנוכחותה של המשיבה בישראל ופעולותיה בה כדי לקיים את עקרון הריבונות הטריטוריאלית. מדובר בעסקה בין המשיבה לבין לקוחותיהלרכישת שירותי הטסה מישראל או לישראל. מטבע הדברים, שירותי ההטסה בפועל ניתנים על ידי המשיבה בנמל היעד ובנמל המוצא, שאחד מהם אינו בישראל. העובדה כי חלק משירותים אלה ניתנים בישראל אינה יכולה ליתן מענה החלטי לשאלת הדין החל ויש לבחון היבטים נוספים של מתן שירותים אלה.

בחינת העסקה מעלה כי הקשר בינה לבין ישראל קיים רק מבחינת הימצאות חלקים בעברית בעמוד הפתיחה של אתר המשיבה אליו גולש לקוח בישראל, והימצאותו בישראל בעת הזמנת הכרטיס. מבחינת כל יתר הפרמטרים (תהליך הזמנה באנגלית בלבד, שרתים באנגליה, תשלום במטבע זר בלבד, תנאי שימוש באנגלית, מוקדי שירות בחו"ל ובשפה האנגלית בלבד ועוד), אין הם מצביעים על קשר לישראל.

מקום בו חפץ המחוקק להחיל חוק צרכני מובהק על חברות תעופה זרות, המבצעות טיסות לישראל או ממנה, אמר הוא את דברו באופן מפורש. חוק הגנת הצרכן וחוק רישוי שירותי תעופה לא קבעו הוראות לגבי החלת חוק הגנת הצרכן על מפעילי טיסה זרים, ויש בכך לחזק המסקנה כי חברת תעופה זרה, ללא נציגות בישראל, ועם תוכן פעילות כמו של המשיבה, לא תהיה כפופה לחוקים האמורים. אין די בפעילות המשיבה בישראל, האינהרנטית לפעילותה כחברת תעופה זרה שאין לה נציגות בישראל, כדי להחיל עליה את הוראות חוק הגנת הצרכן.

הסכם תנאי השימוש (חוזה התובלה), אותו נדרש כל נוסע לאשר בתהליך הרכישה של כרטיס הטיסה, קובע את תחולתו של הדין האנגלי. אין חולק כי מדובר בחוזה אחיד. על מנת להוכיח כי תנית ברירת הדין המחילה את דיני אנגליה מקפחת, היה על המבקש להוכיח כי ההפניה לדין האנגלי מקפחת אותו, אך המבקש לא הביא חוות דעת להוכחת הדין האנגלי. הן מבחינת הפסיקה הנוהגת והן מבחינת העובדות בתובענה זו, התובע לא הוכיח כי תניית ברירת הדין בתנאי השימוש מקפחת. משנקבע כי תנית ברירת הדין הזר בחוזה התובלה אינה מקפחת, ואושר תוקפה, אין עוד להידרש למבחן מירב הזיקות.

עדכון: ביום 2.6.2022 ביהמ"ש העליון (השופטים חיות, פוגלמן ווילנר) דחה ערעור שהגיש המבקש, לאחר שלא עמד על הערעור בהמלצת ביהמ"ש [ע"א 5089/20 בשן נ' EasyJet Airline Company Ltd].