התובע לא הוכיח כי הוראות לעקיפת חסימה של אתר הובילו בפועל אל הפרסום (פסק-דין, שלום נתניה, השופט אלי ברנד):

העובדות: פס"ד עבור הנתבעים 3-5, בעניין פרסומים שביצעו על התובע. הנתבע 1, שבעניינו ניתן פס"ד בהיעדר הגנה, הפעיל אתרים וחשבונות פייסבוק בהם פרסם מידע מזהה על מי שלדעתו הם פדופילים, ואזהרות לציבור הרחב מפניהם. הנתבע 3 הוא כתב המועסק על ידי הנתבעת 4, המפעילה את האתר "אשדוד אונליין". הנתבע 3 פרסם כתבה על כך שאתר הנתבע 1 עומד להיסגר. הנתבעת 5 שיתפה בדף הפייסבוק שלה קישור לאחד מאתרי הנתבע 1, הכולל את תמונת התובע וכיתוב על אודותיו. התובע טען כי פרסומי הנתבעים שקריים, מכפישים וגורמים לו לנזקים קשים, וכי פורסמו תוך הפרה מודעת של צווים שיפוטיים [לעיון בהחלטה קודמת בתיק בעניין חשבון הפייסבוק של הנתבע 1][לעיון בהחלטה קודמת בעניין עדות הנתבע 1 בהיוועדות חזותית].

נפסק: התובע טען כי הנתבעים 3-4 פרסמו לשון הרע עליו. על התובע להוכיח את העובדה כי פרסום זה מתייחס אליו בדרך כלשהי. בפרסום לא נזכר התובע באופן ישיר, אלא רק העובדה שאתר הנתבע 1, בו הופיעו הפרסומים על התובע, עומד להיחסם או נחסם, ופורסמו הוראות שנתן הנתבע 1 לגולשי האתר לצורך עקיפת החסימה. הדרך היחידה להיחשף למידע הנוגע אל התובע מתוך פרסום זה, לאחר חסימת הגלישה לאתר, היתה רק אם אכן ההוראות לעקיפת החסימה פעלו ואיפשרו את הגלישה באתר הנתבע 1 לאחר חסימתו, ואם אכן ניתן היה להגיע באמצעותן לפרסום ביחס לתובע. הנתבעים 3-4 טענו כי במועד פרסום הכתבה האתר היה כבר חסום ולא ניתן היה לגלוש בו, גם לא באמצעות הוראות העקיפה.

לא עלה בידי התובע להוכיח כי מתוך הכתבה שפרסמו הנתבעים 3-4 ניתן היה בפועל להגיע אל פרסומי הנתבע 1 הנוגעים אליו, תוך עקיפת הצו השיפוטי, ואף לא כי מאן דהוא אכן הגיע אליהם בפועל בדרך זו. לא עלה בידי התובע להוכיח את עצם הפרסום ביחס אליו על-ידי הנתבעים 3-4, המהווה את אחד מיסודות עוולת לשון הרע. התובע אף לא הוכיח כי הנתבעים 3-4 פגעו בפרטיותו. סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "פרסום" לצורך החוק משמעו כבחוק איסור לשון הרע והפרסום לא הוכח. התובע אף לא הוכיח את העוולה של הפרת חובה חקוקה, כיוון שלא הוכיח קשר סיבתי (לא הוכח כי ניתן היה להגיע אל פרסומי הנתבע 1 מתוך הכתבה). ביהמ"ש הדגיש עם זאת את התנהלותם הפסולה של הנתבעים 3-4, בכך שעודדו ביודעין את הפרתו של צו שיפוטי.

הנתבעת 5 שיתפה קישור לפרסום באתר הנתבע 1, ביחס לתובע, לא נעתרה לפניות התובע בדרישה להסרת הפרסום, ואף פרסמה קישור נוסף בעניינו. לפי הפסיקה פעולת השיתוף מהווה פרסום ואין ספק כי הדברים עונים להגדרת לשון הרע. השאלה היא האם עומדת לנתבעת 5 אילו מהגנות החוק. יש לקבוע כי חלות על פרסומי הנתבעת 5 שלוש הגנות שונות מהגנות תום הלב שבחוק איסור לשון הרע, הנוגעות גם לפגיעה בפרטיות. התביעה נגד הנתבעים 3-5 נדחית במלואה. הנתבעים 3-4 יישאו בהוצאותיהם. התובע יישא בהוצאות הנתבעת 5 בסך 5,000 ש"ח.