התכתובת בקבוצת הווטסאפ היא גידופים ושפת רחוב, אך לא לשון הרע (פסק-דין, שלום עפולה, השופטת מאג'דה ג'ובראן מורקוס):

העובדות: תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, שהגיש התובע נגד שכניו בעקבות פרסומים בקבוצת ה-WhatsApp השכונתית וכן בגין הגשת תלונה במשטרה והגשת בקשה למתן צו להטרדה מאיימת. התובע והנתבעים הם תושבי כפר הנוער כדורי והפרסומים נסבו סביב אמירות הנתבעים כלפי התובע לפיהן הוא מרעיל כלבים וחתולים בכפר. הנתבעים טענו, בין היתר, כי הפרסום בקבוצה השכונתית אינו מהווה לשון הרע לפי החוק וכן כי עומדות להם הגנות שונות.

נפסק: בניגוד לטענת התובע, התברר כי חלק מהפרסומים בקבוצה כלל לא נאמרו על-ידי הנתבעים, אלא על-ידי שכנה נוספת שלא נתבעה. ייחוס כל הנאמר לשני הנתבעים הוא הטעיה מצד התובע. התביעה נגד הנתבעים תיבחן בהתאם לדברים שאמרו בעצמם ולא על מה שאמרו אחרים. הקבוצה בה נאמרו הדברים היא קבוצה שחברים בה 25-50 חברים ולכן מדובר ב"פרסום" לפי החוק. 

אף ששמו של התובע לא אוזכר מפורשות בפרסום, הכוונה היתה לתובע ונדמה כי הצדדים אינם חלוקים על כך. הדברים ברורים מהפרסומים עצמם. אין בדברים שכתבה הנתבעת 1 משום לשון הרע כלפי התובע, על-אף שהתובע התייחס לפרסומים כמקשה אחת. לפיכך, יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 1 משום שאין בפרסום שכתבה בווטסאפ כדי להוות לשון הרע. 

התביעה כלפי הנתבע 2 התמקדה במילה "זבל". אין ספק כי מדובר במילת גידוף שאינה מחמיאה לתובע, אך בנסיבות המקרה דנן אין לראות בכך משום לשון הרע כהגדרתה בחוק. הדברים נאמרו בשעת כעסו של הנתבע, שכלבתו הורעלה. במבחן האדם הסביר לא שניתן להבין כי הדברים שנאמרו הם אמת עובדתית. מדובר בגידופים ושפת רחוב שאין בהם כדי להוות לשון הרע.

ההאשמות שייחסו הנתבעים לתובע כי הוא מרעיל כלבים, בתלונה למשטרה ובבקשה לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, הן לשון הרע. יחד עם זאת, לתובעים עומדת הגנת תום הלב ביחס לפרסומים אלה, אך לא ההגנה של אמת בפרסום. לא הוכח קיומו של מניע נסתר לפגוע בתובע כבסיס להגשת התלונה. התביעה נדחתה על כל רכיביה ללא צו להוצאות.