לקוח בנק אינו זכאי לדעת מי הפקידים שניגשו לחשבונותיו מכוח זכות העיון שבחוק הגנת הפרטיות (פסק-דין, שלום ת"א, השופט אביים ברקאי):

העובדות: בקשה לסילוק על הסף של תביעה שהוגשה נגד בנק לאומי. התובעים עתרו להורות לבנק להעביר לידיהם את פלט הצפיות בחשבונותיהם בסניפי הבנק (פלט קבצי לוג). התובע טען כי התברר לו כי צד שלישי עודכן בפרטי חשבונותיו ולכן ביקש את הקבצים המפרטים כניסות למאגר. התובעים לא פנו למשטרה בעניין.

נפסק: אין בכתב התביעה פירוט על אודות כיצד ומתי התברר לתובע מה שהתברר לו ומהם הפרטים שעודכן בהם הצד השלישי. יש מקום למחוק את התביעה. לצד זאת, ניתן צו לפיצול סעדים למען הזהירות. ביהמ"ש פועל להגיע לחקר האמת, אך חקר האמת לא נעשה על-ידי פעולת חקירה בה מחליף ביהמ"ש את היחידה החוקרת. אין מדובר במצב של עוולה שפרטיה היו ידועים, אלא בכתב תביעה שאינו מגלה דבר. הדרך לבדוק את החשדות היא באמצעות יחידה חוקרת ואין מקום לפנות לביהמ"ש כדי שיהפוך בעצמו למעין יחידה כזו. אף שמדובר בתביעה שבמהותה היא צו עשה למסירת מסמכים, עדיין יש צורך להראות עילה תביעה.

התובעים טענו כי הזכות קמה להם מכוח סעיף 13 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (זכות עיון במידע). סעיף זה אינו מקנה את הסעד אותו מבקשים התובעים. המידע בו קמה הזכות לעיין נוגע אך ורק לפרטים בדבר אישיותו של אדם, מעמדו, מצבו הכלכלי והבריאותי, הכשרתו ודעותיו. החוק כלל לא מתיר ומאפשר לעיון במידע בדבר מי שפעיל במאגר המידע, שמות הפקידים המפעילים את המאגר, שמות הפקידים או האנשים שעשו שימוש באותו מידע. כלומר, מידע אודות הפקידים או אודות מי שעיין במידע, אינו בגדר מידע אישי שקמה זכות לעיין בו. ללקוח של בנק אין זכות מוקנית מכוח החוק לדעת מי הפקיד או הפקידה או הגורם שטיפל בענייניו. הזכות היא לגבי מידע אישי כאמור כהגדרתו בחוק.