כשאין מחלוקת שבעל דין צפה בפסק הדין כשניתן, טענותיו שלא הומצא לו מעוררות "חוסר נוחות" (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט יצחק עמית):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בי-ם [ע"א 21612-11-19], שהורה על מחיקת ערעור המבקשים על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בי-ם [ת"א 34523-09-14], מחמת איחור בהגשתו. בפסק דינו מיום 4.9.2019, קיבל ביהמ"ש השלום בחלקה את תביעת המבקשים, והורה למשיבים לפצותם ב-50,000 ש"ח. לפי נתוני "נט המשפט" פסה"ד הומצא לצדדים למחרת (5.9) וכן הוא נצפה ממשרד ב"כ המבקשים. 

המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי ביום 10.11.2019, בחלוף 12 יום מתום 45 הימים בהן רשאי בעל דין להגיש ערעור בזכות. המשיבות הגישו בקשה לסילוק הערעור מחמת איחור בהגשתו והמבקשים טענו (בתצהיר) כי פסה"ד מעולם לא הומצא להם כנדרש באמצעות הודעת דוא"ל. ביהמ"ש קיבל את בקשת הסילוק וקבע כי ב"כ המבקשים מסר את כתובת הדוא"ל שלו לצרכי המצאה וכי ספק אם התצהיר שנמסר עומד בתנאי תקנה 497ג לתקנות סדר הדין האזרחי בעניין זה. מכאן בקשת רשות הערעור.

נפסק: דין הבקשת להידחות. אין חולק כי ב"כ המבקשים מסר את כתובת הדוא"ל שלו לצורך המצאת כתבי בי דין וכי במסגרת ההליך בביהמ"ש השלום הומצאו לו החלטות רבות בדרך זו מבלי שנשמעה מצדו כל טענה [לתנאים להמצאה אלקטרונית - בש"א 8446/19]. ב"כ המבקשים טוען כי בניגוד להחלטות אלה, פסה"ד לא הומצא לו כנדרש.

אין לקבל את טענת המבקשים כי משעה שבא כוחם הגיש תצהיר לפיו לא נתקבלה הודעה בכתובת הדוא"ל שלו בדבר קיומו של פסק הדין – אזי באופן אוטומטי יש לראות את פסק הדין כאילו לא הומצא. תקנה 497ג(ג2) לא נועדה לאיין את הוראות תקנה 497ג(ג1) ולהפקיע את סמכות ביהמ"ש להפעיל שיקול דעת כל אימת שמוגש תצהיר. ביהמ"ש יכול לקבוע כי המצהיר ייחקר על תצהירו ואף מוסמך לקבוע כי אין באמור בתצהיר כדי לשלול את הוראת תקנה 497 ג(ג1).

כך עשה ביהמ"ש המחוזי לאור נסיבות המקרה ולאחר שמצא כי מערכת נט המשפט סיפקה נתונים ברורים על אודות המצאת פסה"ד בדרך של הודעה באתר ונתונים בדבר מועדי צפייה. ביהמ"ש המחוזי לא ראה לאמץ את עמדת המבקשים, שמשמעותה כי הצפייה בפסק הדין בסמוך לאחר משלוח ההודעה למשרדו של בא כוחם, היתה יד המקרה. אין להתערב במסקנה זו. לבסוף, מקום בו אין חולק כי בעל דין צפה בפסק הדין עם נתינתו, אזי טענותיו בדבר אי המצאתו יש בהן כדי לעורר "חוסר נוחות". נסיבות מסוימות אף עשויות להצדיק העדפה של מועד הידיעה של בעל הדין על אודות קיומה של ההחלטה, על פני מועד המצאתה.