פלטפורמה ליצירות ספרותיות של אחרים צריכה לבדוק ולסנן את החומרים המתפרסמים בה (פסק-דין, שלום ת"א, השופטת דורית קוברסקי):

העובדות: התובעת התגוררה בקיבוץ בארי ועבדה כמטפלת בגן הילדים של הקיבוץ. הנתבע 1, חבר הקיבוץ, חיבר שיר בשם "אלישע יקירי" שעה שצפה בתובעת מרחוק. את השיר שלח לנתבע 2 (סופר, משורר ועורך ניוזלטר המשמש במה ליצירות ספרותיות שלו ושל אח'), שהפיץ אותו לתפוצת מנויי הניוזלטר שלו. התובעת טענה כי השיר כולל ביטויים מבזים ומשפילים המהווים לשון הרע וכן כי מדובר בהטרדה מינית (לפי סעיף 3(5) לחוק למניעת הטרדה מינית) ועוולות נזיקיות נוספות.

הנתבע 1 הכחיש כי מדובר בלשון הרע וטען כי מדובר ביצירה ספרותית החוסה תחת חופש הביטוי והיצירה, ולחילופין תחת הגנות החוק. הנתבע 2 טען כי הוא אינה מתערב בתכניו של הניוזלטר, אותו הוא מפיץ בהתנדבות על-מנת לעודד קריאת יצירות, וכי יש להחיל עליו את הגנת הפלטפורמה.

נפסק: ככלל, חופש הביטוי פורס את מצודתו גם על הביטוי האמנותי, לרבות יצירות ספרותיות. לא מדובר בזכות מוחלטת, אלא בזכות שמתנגשת עם הזכות לפרטיות. על כפות המאזניים החוקתיות יגבר כוחו של חופש הביטוי במקרה של פגיעה קלה או בינונית בזכות לפרטיות, אך כאשר מדובר בפגיעה קשה בליבת הפרטיות, אין להעדיף את חופש הביטוי וחירות היצירה.

יש לקבל את גרסת התובעת ולקבוע כי השיר הוא לשון הרע כלפיה. התובעת, כאדם פרטי, אוזכרה בשיר וניתנו פרטי זיהוי שלה. המבחן לקיום "לשון הרע" הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר וכוונתם הסובייקטיבית של הנתבעים אינה רלוונטית. למקרא מילות השיר, לרבות מאפייניו המיניים והאתניים, יש לקבוע שהביטויים המופיעים בו פוגעניים ומעליבים ועונים להגדרה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. זכותה של התובעת לשם טוב איננה נסוגה מפני הזכות לחופש הביטוי של הנתבע 1.

הגנות החוק אינן חלוקת על המקרה. בפרט, הגנת תום הלב אינה עומדת לנתבע 1, שהיה מודע להשלכות הפרסום. ההגנה גם אינה עומדת לנתבע 2. הוא עורכו של כתב עת המתפרסם ומופץ במרשתת ובאתר באמצעות דיוור ישיר לכמה מאות ועד אלף מנויים. אמנם, אין מדובר במערכת עיתון, אך כן באתר המספק לדוברים את הפלטפורמה לפרסם את הגיגיהם וכעורכו, חלה עליו חובה לבדוק ולסנן את החומרים המתפרסמים בו. ההימנעות מהבדיקה בנסיבות המקרה אינה מתיישבת עם הגנת תום הלב.

הנתבעים יחובו באחריות כלפי התובעת, כאשר חבותו של הנתבע 1, כמחבר השיר, גבוהה יותר (70%). הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך 25,000 ש"ח, שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ש"ח והחזר אגרה חלקי. יש לדחות את הודעת צד ג' שהגיש הנתבע 2 כלפי הנתבע 1, שכן לא הוכח כי הנתבע 1 התכוון להכשיל את הנתבע 2. נדחתה התביעה מכוח החוק למניעת הטרדה מינית.