הפסיקה הישראלית טרם הכירה בסמכות ביהמ"ש לפסוק פיצויי בוז (פסק-דין, שלום י-ם, הרשמת עדי בר-טל):

העובדות: תביעת לשון הרע בשל כתבה שהתפרסמה באתר הנתבעת 2 ("שיחה מקומית"), על-ידי הנתבע 1. הכתבה עסקה בתובע ובקישורו לדו"ח מבקר המדינה שעסק ב"גרעינים התורניים" והתמיכות שניתנו להם. התובע טען כי מדובר בכתבה מגמתית ושקרית שמטרתה הכפשת שמו הטוב. הנתבעים טענו כי מדובר בתביעת סרק. 

נפסק: דין התביעה להתקבל בחלקה. הפרסום נעשה באתר האינטרנט של הנתבעת. הקורא הסביר שקורא את הפסקאות הראשונות בכתבה מבין כי הנתבעים מובילים אותו לכך שהתובע, ביחד עם עמותת ראש יהודי, קיבלו מהשר אורי אריאל כספים שהיו מיועדים לפריפריה. זאת על פי דו"ח המבקר שקבע כי השר אורי אריאל העביר תקציבי עתק לגופי ימין המקורבים אליו, במקום לפרויקטים בפריפריה שאליהם היו הכספים מיועדים. באמירות אלה יש כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. הנתבעים מנסים להצביע על קשרים פסולים של הנתבע עם השר אורי אריאל בהסתמך על דו"ח מבקר המדינה. טענת הנתבעים כי התובע אכן קיבל מהשר כספים שלא כדין - לא הוכחה. אין זה מסוג המקרים בו יש לפסוק פיצויי בוז (contemptuous damages), וזאת מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם ראוי וניתן להחיל את הדוקטרינה. הנתבעים יפצו את התובע ב-15,000 ש"ח (וכן הוצאות של 1,258 ש"ח ושכ"ט בסך 4,000 ש"ח). סעד של כתבה מתקנת בשלב זה עלול לגרום לתובע יותר נזק מתועלת.