הנתבע טען כי הודעותיו הן תוכן מקצועי בלבד, שאין בסופו קידום מכירות, הצעה למסחר או לסדנאות, או הנחות בקבלת שירותים, והתובע לא הוכיח אחרת (פסק-דין, שלום פ"ת, הרשם אורן כרמלי):

העובדות: התובע טען כי הנתבע שלח לו 2 הודעות דוא"ל ללא הסכמתו, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. ההודעות כללו קישור למאמרים שכתב הנתבע בנושאים שונים שבתחום מקצועיותו. התובע טען כי ההודעות פרסומיות שכן מצוי בהן הלוגו של הנתבע, תחומי התמחותו ודרכי ההתקשרות עמו. הנתבע טען כי מדובר בתוכן מקצועי בלבד, שאינו שיווקי ולפיכך גם לא מצוינת המילה "פרסומת" בכותרת ההודעה.

נפסק: המחוקק לא אסר על 'מפרסם' באופן גורף לשלוח הודעות באשר הן ולא אסר באופן גורף לשלוח מסרים באופן מסחרי – אלא אסר משלוח ללא הסכמה מראש של מסרים שמטרתם לעודד רכישת מוצר או שירות או הוצאת כספים בדרך אחרת. לאור האמור, הרי שאין לקבל טענת התובע כי די בכך שבהודעות מצוי הלוגו של עסק הנתבע, תחומי התמחותו ודרכי ההתקשרות, כדי שאלו יהיו דברי פרסומת האסורים במשלוח ללא הסכמה. השאלה אם מדובר בדבר פרסומת אסור לפי החוק היא שאלה שבעובדה הטעונה הוכחה.

הנתבע אישר כי מדובר בפרסומים ששלח באופן מסחרי לרשימת התפוצה של לקוחותיו, אלא שכפר בטענה כי מדובר בפרסומים שיש בהם משום עידוד להוצאת כספים. הנתבע טען כי מדובר בתוכן מקצועי בלבד, שאין בסופו קידום מכירות או הצעה למסחר; כך גם אין בו הצעה לסדנאות או הנחות בקבלת שירותים. התובע לא הוכיח אחרת. אין בעצם משלוח הפרסום במקרה זה משום "דבר פרסומת" אסור. התביעה נדחתה. 

לכאורה, לו היה אותו מאמר נשלח לתובע באמצעות ה'לינקדין', לא היה התובע זכאי לפיצוי כלל באשר מעצם ההתחברות באותה רשת חברתית יש למעשה משום הסכמה לקבל מסרים מהנתבע. ספק אם יש להבחין בין המקרים. נדמה כי אם היתה מתקבלת הטענה שמדובר בדבר פרסומת אסור אך משום שזה נשלח ברשימת תפוצה לתיבת הדוא"ל של התובע שיובאה מה'לינקדין', וזאת בשונה ממצב בו אותו מאמר היה נשלח בתוך הרשת החברתית, הרי שהיה מדובר בתוצאה שרירותית, באשר מבחינה מהותית אין הבדל ממשי שהמסר הגיע מהנתבע לתובע.