לוועדת הבחירות אין סמכות למנוע שימוש באפליקציית "אלקטור" (החלטה, ועדת הבחירות המרכזית, השופט ניל הנדל):
העובדות: עתירה למתן צו מניעה לפי סעיף 17ב לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959, המופנית כלפי השימוש באפליקציית "אלקטור" על-ידי רשימות הליכוד וש"ס במסגרת מסע הבחירות שלהן. העותרים סבורים כי השימוש באפליקציה בתקופת הבחירות מנוגד לדין, בין היתר משום שהוא מפר את חוק הגנת הפרטיות. הליכוד והמשיבה 3, שפיתחה ומתפעלת את האפליקציה, טענו כי אין פסול בשימוש באפליקציה, וזאת על-אף פרצת האבטחה שנתגלתה בה שהובילה לפי הטענה לדליפת פנקס הבוחרים. ש"ס טענה כי כלל אינה משתמשת באפליקציה.
נפסק: סמכותו של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית להוציא את הסעד המבוקש בעתירה – צו מניעה – קבועה בסעיף 17ב לחוק דרכי תעמולה. הסעיף קובע רשימה מוגדרת של דברי חקיקה, שביחס אליהם ניתן להוציא צו מניעה. בשנת 2017 קבע ביהמ"ש העליון, בהרכב מורחב, כי אין ליו"ר ועדת הבחירות סמכות להוציא צווי מניעה שלא מכוח דברי החקיקה המנויים במפורש בסעיף 17ב.
העתירה מבהירה כי היא עוסקת בפגיעה בפרטיות של האזרחים המופיעים במאגר, הגישה שיש לגורמים שונים למידע האישי שלהם, וטענות בדבר פרצות האבטחה המצויות באפליקציה. אלה סוגיות חשובות ואף חשובות מאוד. ברם, דברי החקיקה שהפרו לכאורה המשיבים מצויים בחוק הגנת הפרטיות או בתקנות מכוחו. דברי חקיקה אלה אינם מנויים בדברי החקיקה שנקבעו ושפורטו בסעיף 17ב לחוק דרכי תעמולה, ולכן אין ליו"ר ועדת הבחירות סמכות להוציא צווים למניעת הפרתם.
תוצאה זו אף אינה מסכלת את התכלית הראויה למניעת הפרה של הוראות חוק הגנת הפרטיות (לרבות בהקשר של בחירות), שכן ישנה רשות האמונה על אכיפת דינים אלה – הרשות להגנת הפרטיות (שצורפה כמשיבה לעתירה). העותרים עצמם מכירים בסמכות הרשות ותכלית העתירה היא לגרום לרשות לבצע את תפקידה או לעקוף את הרשות באמצעות מתן צו מניעה לפי חוק דרכי תעמולה. העותרים אף לא מיצו הליכים קודם להגשת העתירה ולא פנו אל הרשות המוסמכת חרף הכרתם בכך שהסמכות למנוע הפרה של דיני הגנת הפרטיות מצויה לפתחה.
המסקנה היא שליו"ר ועדת הבחירות המרכזית אין סמכות להעניק צווים בגין הפרת הוראות הדין נשוא העתירה. התוצאה האופרטיבית היא דחיית העתירה על הסף. המחוקק קבע גורם המוסמך לדון בסוגיית הפרטיות של היחיד, גם בשדה הבחירות, והוא הרשות להגנת הפרטיות. כולי תקווה כי הרשות תמצה את הליכי הבדיקה והפיקוח, ביעילות וביסודיות הנדרשת בסד הזמנים של מערכת הבחירות ועל הצד הטוב ביותר.
עם זאת, הסוגיות מעוררות מחשבה בדבר התאמת הדין למציאות הטכנולוגית. חוק הבחירות נחקק בשנת 1969, ומאז נכתבו אפליקציות ושורות קוד רבות, גם בקשר עם מערכת הבחירות. הטכנולוגיה שינתה את פני הבחירות, במובנים ישירים ועקיפים, גלויים וסמויים. לצד הטכנולוגיה – במקביל ובאופן שלוב – השתנו גם התפיסות לגבי מושגים הקשורים לפרטיות וחשאיות. אין לגזור בהכרח גזירה שווה בין נתונים המופיעים על גבי דף ונייר, שיש לצלמם ולהעבירם באופן פיזי, ובין נתונים שניתן לשלוח לכל קצווי תבל בלחיצת כפתור.
מדובר בשאלה המחייבת הבנה מעמיקה בפרטים טכנולוגיים לצד בחינה נורמטיבית מחודשת של הסדרים שונים בחוק הבחירות, והתאמתם לימינו אנו. יתכן שראוי לשנות את הדין הקיים, מבחינה עקרונית או מעשית, ולו בהיבט כזה או אחר. בכוונתי היו"ר לשקול הקמת ועדה ציבורית לאחר תקופת הבחירות, לשם בחינת מכלול הסוגיות המתעוררת בנקודת המפגש שבין פרטיות וטכנולוגיה בדיני בחירות.