הנתבעת תפצה את בית האבות שהכפישה בפייסבוק, ובמידה ולא תפרסם התנצלות הפיצוי יוכפל (פסק-דין, שלום אשדוד, השופט יהודה ליבליין):

העובדות: תביעת לשון הרע של עמותת בית אבות אשדוד ומנהלת בית האבות, כנגד נכדתו של דייר לשעבר, בטענה כי הכפישה את שמן בהאשמות שקריות בשני פרסומים שונים בפייסבוק. הנתבעת טענה כי האמירות הנכללות בפרסומים, בהם נטען כי סבה חווה התעללות פיזית במהלך שהותו בבית האבות, לא מקנות לתובעות זכות לסעד לפי חוק איסור לשון הרע, היות ומדובר בדברי אמת שיש בהם עניין ציבורי.  

נפסק: על-מנת לברר אם פרסומי הנתבעת מהווים לשון הרע, יש לבחון את משמעות הביטויים בהתאם לנסיבות, והאם באיזון בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש ביטוי, מקים הפרסום חבות מכוח חוק איסור לשון הרע. אין מחלוקת כי פרסומי הנתבעת מהווים "פרסום" כהגדרת מונח זה בחוק. פרסום באינטרנט ובכלל זה בפייסבוק, מהווה "פרסום" לצורך החוק [עניין ניידלי תקשורת - ע"א 1239/19]. אין מידע מדויק ביחס לכמות האנשים שנחשפו לפרסומים, אך נוכח העובדה כי הנתבעת שיתפה את הפרסומים בעמודים מוכרים ברשת, מתבקשת המסקנה כי לפרסומים נחשפו מספר לא מבוטל של אנשים, ופוטנציאל החשיפה הוא רחב.

אין כל קושי לקבוע שהביטויים הנכללים בפרסומי הנתבעת מהווים באופן אובייקטיבי לשון הרע, שכן עולה מהן באופן מובהק הפגיעה בשמן הטוב של התובעות. לטענת הנתבעת, היא ביצעה את הפרסומים בסמוך לקרות האירוע הנטען, לאחר שהגיעה לבקר את הסב, והלה התלונן בפניה כי שתי עובדות מצוות בית האבות הפעילו כלפיו אלימות. 

גם אם ניתן להניח כי הנתבעת היתה נתונה בסערת רגשות לנוכח החבלות שראתה על גופו של הסב, הרי שלא ניתן לראות בכך צידוק להשתלחותה בבית האבות ובתובעת 2, מבלי שעשתה בירור מעמיק, ולמעשה הסתפקה בגרסתו של הסב. יתרה מכך, הנתבעת לא הסתפקה באמירות ביקורתיות או בבקשה כי תעשה בדיקה מעמיקה בנושא, אלא הוסיפה ביטויים פוגעניים. 

הנתבעת לא הציגה ולו ראיה קבילה בודדת שיש בה כדי לאמת את הגרסה ולפיה עובדות בית האבות התעללו בסב וגרמו לו את החבלות. הנתבעת נמנעה מלהגיש תצהיר של הסב וכן של אביה שהגיע לבית האבות בסמוך לאחר האירוע. לא רק שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח את הפגיעה הנטענת בסב, אלא שעלה בידי התובעות להוכיח כי החבלות על גופו של הסב נגרמו עוד קודם להגעתו לבית האבות.

גם אם הנתבעת סברה בעת הפרסום כי מדובר באמת לאמיתה, הרי שהיא איננה זכאית להגנת "אמת בפרסום", גם לא במשמעות הכתובה של "אמת לשעתה" ובפרט כך כאשר לא ערכה את הבירור הנדרש לאימות טענתו של הסב. משכך הגנת אמת בפרסום אינה יכולה לעמוד לנתבעת, וכך גם הגנת תום הלב, ולו רק בשל העובדה לפיה מיהרה להכריע כי צוות בית האבות הוא שגרם למצב הרפואי המתואר של סבה תוך "התעללות" בו, אך בדיקה ברשומות הרפואיות שנערכו במועד קבלתו, יכולה הייתה למנוע את פרסום הדברים. אין כל תום לב באמירות בוטות ומעליבות כלפי מנהלת בית האבות.

בפסיקת סכום הפיצוי יש להתייחס לנסיבות טרם כתיבת הפרסומים וכן להתנהלות הנתבעת לאחר ביצוע הפרסומים. הנתבעת, בהתאם לטענתה, שמעה מפי סבה כי נהגו כלפיו באלימות במוסד אליו הגיע ימים קודם לכן. אין ספק כי לנוכח האמור היא הייתה טרודה וכואבת בעת שמיהרה לפרסם את ההודעות ולבקש את "עזרת הציבור" בשיתוף הדברים. עם זאת, הנתבעת לא ביצעה בירור כנדרש בטרם ביצעה את הפרסומים. 

ניתן היה להקהות ולו במעט את עוצמת הפגיעה, בדרך של פרסום התנצלות באותה פלטפורמה. אלא שהנתבעת בחרה שלא לפרסם התנצלות ברשתות החברתיות והיא עומדת על אמירותיה, על אף העדר כל ראיה ועל אף שהחקירה הפלילית בעניין זה נסגרה. התביעה מתקבלת. הנתבעת תפרסם התנצלות בפני התובעות על האמירות שפורסמו, וזאת באמצעות פרסום הודעה בעמוד ה"פייסבוק" שלה ובעמודים של "הצינור" ו"פשפשוק".

ככל שהנתבעת תפרסם את ההתנצלות, היא תשלם לתובעת 1 פיצויים בסך 5,000 ש"ח ולתובעת 2 בסך 15,000 ש"ח. ככל והנתבעת לא תפרסם התנצלות, היא תשלם לתובעות את כפל הפיצוי. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעות הוצאות משפט ושכ"ט בסך 7,500 ש"ח.