לנתבעת מותר להזהיר את הציבור מפני התובע בחשבון הפייסבוק שלה (פסק-דין, שלום כפ"ס, השופט רונן פלג):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע טען, בין היתר, כי הכיר את הנתבעת עת ביצע שליחות לביתה וכי התפתחה ביניהם מערכת יחסים זוגית שנמשכה מספר חודשים, במהלכה התובע עבר להתגורר בביתה של הנתבעת. התובע טען כי לאחר שמערכת היחסים הסתיימה, הנתבעת פרסמה למעלה מ-100 פרסומים בגנות התובע, בעמוד הפייסבוק האישי שלה ובקבוצות של היישוב בו שניהם מתגוררים. הנתבעת טענה, בין היתר, כי התובע השתמש בכספים בחשבון הבנק שלה עד שהביא לחסימתו, השתמש ברכבה ללא רשות ועוד. הנתבעת טענה להגנת "אמת דיברתי" וכי ביצעה את הפרסומים על-מנת להזהיר נשים אחרות מפני התובע.  

נפסק: התביעה מייחסת לנתבעת פרסומי לשון הרע בפייסבוק. לחלק מהפרסומים צורפה תמונת התובע. פרסומי הנתבעת מייחסים לתובע מעשי גניבה, ניצול לרעה, עושק וצריכת סמים, לצד ביצוע עבירת תעבורה. לא יכול להיות חולק על כך שתוכן הפרסומים עומד בהגדרות סעיפים 1(1) ו-1(2) לחוק איסור לשון הרע, ומהווה לפיכך "לשון הרע". הנתבעת העלתה את הדברים על הכתב ופרסמה אותם בפייסבוק כשהם חשופים לעיונם של רבים ובכך מתקיים יסוד ה"פרסום". 

הנתבעת טענה שכל האמור בפרסומיה הוא אמת. התובע מצדו מכחיש את המיוחס לו. הנתבעת הוכיחה את אמיתות טענותיה בפרסומים, שהתובע משך מחשבון הבנק שלה כספים ללא ידיעתה וללא אישורה. גם הטענה שהתובע הוא בעל עבר פלילי ומשתמש בסמים הוכחה כאמת. התנהלות התובע, שניהל מערכת יחסים זוגית עם הנתבעת ותוך כך נטל ממנה כספים שלא כדין, היא אכן עניין שפרסומו עשוי להביא לציבור תועלת. זוהי זכותו של הציבור לדעת שהתובע פעל כך. ככלל, פרסומים הנוגעים לעבירות פליליות או להתנהגות עבריינית נחשבים ככאלה המועילים לציבור. 

ניתן להניח שהנתבעת ביקשה לקדם מטרות נוספות באמצעות הפרסומים, כגון הניסיון לאלץ את התובע להחזיר את כספה ואף לנקום בו את נקמתה, אך אין בכך כדי לשלול את העניין הציבורי ואת התועלת שהציבור הפיק מהפרסום. על פרסומי הנתבעת חלה הגנת אמת בפרסום. אין צורך לפיכך לדון בהגנת תום הלב. התביעה נדחתה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 3,000 ש"ח וכן בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ.