לא ניתן לקבוע כי פסק-הדין הומצא באמצעות "נט המשפט", אך יש להחיל את חריג הידיעה (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, הרשמת שרית עבדיאן):

העובדות: מהו אופן ההשגה על פס"ד שעניינו העברת בורר מתפקידו – באמצעות הגשת ערעור בזכות או על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור? ככל שלא ניתן להשיג על פסק הדין באמצעות ערעור בזכות – האם יש בנסיבות העניין להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין?

נפסק: ההליך, שהוגש כערעור בזכות, הוגש שלא כדין, משום שערעור על פסק הדין מושא העניין טעון רשות בהתאם להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות. משלא נתונה למערערים זכות ערעור על פסק הדין, הרי שדינו של הערעור להימחק על הסף. לא ניתן להפוך ערעור לבקשת רשות ערעור, בניגוד לאפשרות להפוך בקשת רשות ערעור לערעור בזכות.

דין הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור להידחות. עיון במערכת "נט המשפט" מעלה כי פסק הדין הומצא לידי המערערים ביום 10.3.2019 באמצעות מנגנון של משלוח של "הודעה באתר", בהתאם להוראות תקנה 497ג(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי. עם זאת, באפשרות בעל-דין להוכיח כי לא נשלחה לו הודעה באמצעות מנגנון זה, בדרך של הגשת תצהיר בעניין. לבקשה אכן צורף תצהיר של ב"כ המערערים ולכן לא ניתן לקבוע כי פסק הדין הומצא בדרך של "הודעה באתר".

יחד עם זאת, אין חולק כי ב"כ המערערים צפה בפסה"ד עוד ביום הינתנו באמצעות מערכת "נט המשפט". האם בנסיבות העניין יש לקבוע כי מניין הימים להגשת בקשת רשות הערעור חל מיום הידיעה על פסק הדין? הכלל הוא כי יש למנות את הימים להגשתו של הליך ערעורי למן המועד בו בוצעה המצאה כדין של ההחלטה עליה מבקשים להשיג. ואולם, בנסיבות מסוימות, בעיקר כאשר יש בהתנהלות של בעל דין משום חוסר תום לב דיוני, קיימת הצדקה להחיל את "חריג הידיעה" ולהעדיפו על פני כלל ההמצאה.

המערערים צפו בפסק-הדין ביום בו ניתן וגישו את הערעור רק ביום 1.5.2019, מתוך סברה כי נתונה להם זכות ערעור. במצב בו המערערים פעלו לפי פסק-הדין (תכתובת בנושא תשלום הוצאות) ובהתחשב בפרק הזמן הניכר שחלף מיום הידיעה על פסק-הדין ועד למועד הגשת הבקשה להארכת מועד, יש להחיל את חריג הידיעה ולדחות את הבקשה להארכת מועד.