האיום הנשקף מהעוררת איננו מפעילותה בעולם הפיזי, אלא מפעילותה האקטיבית בעולם הווירטואלי (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט עופר גרוסקופף):

העובדות: ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א [מ"ת 14280-04-17] שדחתה את בקשת העוררת להסרת מגבלות מעצר הבית בו היא מצויה. נגד העוררת ונאשמים נוספים הוגש כתב אישום המונה למעלה מ-100 אישומים שעניינם בעיקר בעבירות שכוונו נגד גורמי רווחה וגורמים ממערכת אכיפת החוק והמשפט. בכתב האישום נטען כי הנאשמים הפעילו מערך אתרי אינטרנט ודפי פייסבוק, באמצעותם ביצעו, בין היתר, עבירות של פגיעה בפרטיות, הטרדות מיניות, לשון הרע, הפרת איסורי פרסום והעלבת עובדי ציבור.

העוררת נעצרה בחודש פברואר 2017 ושהתה במעצר מעל לשנתיים וחודשיים. היא שוחררה למעצר בית בתנאים מגבילים בחודש מאי 2019. בקשות הקלה קודמות שהגישה העוררת נדחו. מכאן הערר.

נפסק: דין הערר להתקבל בעיקרו. סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, קובע כי עיון חוזר ייעשה בהתקיים אחד מאלה: התגלו עובדות חדשות; השתנו הנסיבות; עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה. במקרה זה יש להקל עם תנאי מעצר הבית בשל הצטברותם של מספר שיקולים. תחילה, שחרור של נאשם לחלופת מעצר בנוי על אמון. אמון נבנה בהדרגה. העוררת במעצר בית בתנאים מגבילים מזה כ-8 חודשים ובמסגרת זו נבחנה התנהלותה. העוררת הוכיחה עצמה בכך שלא היו הפרות מצדה.

 בעניין טענת המדינה למסוכנות הנשקפת מהעותרת - מבלי להקל ראש בחומרת האישומים המיוחסים לעוררת, העבירות בהן היא מואשמת התבצעו רובן ככולן באמצעות העלאת תכנים לאינטרנט. דהיינו, האיום הנשקף מהעוררת איננו מפעילותה בעולם הפיזי, אלא מפעילותה האקטיבית בעולם הווירטואלי. לפיכך, האיזון הראוי בין זכותו לחירות של נאשם שטרם הורשע בדין לבין הצורך בשמירה על ביטחון הציבור, לעת הזו, הוא הסרת המגבלות הפיזיות שהוטלו על העותרת וכן המגבלות על גלישה פסיבית באינטרנט, והותרת המגבלה לעניין פרסום תכנים באמצעות האינטרנט. די בכך כדי לאיין בשלב זה את חשש המשיבה בדבר פוטנציאל המסוכנות של העוררת.

העוררת לא תפרסם מידע מסוג כלשהו באמצעות רשת האינטרנט. העוררת תמנע ממשלוח הודעות באמצעות רשת האינטרנט ומפרסום כל סוג של מידע, ובכלל זה הודעות, תמונות וסרטים, ברשת האינטרנט.