על תביעות מופרזות בלשון הרע (פסק-דין, שלום ת"א, השופט גיא הימן):

העובדות: תביעת לשון הרע על-סך 200,000 ש"ח בגין שני פרסומים של הנתבע בפייסבוק (פוסט ותגובה), במסגרת הקבוצה "יצרני שילוט ודפוס דיגיטלי". 

נפסק: סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, מתווה מסלול של עתירה לפיצוי ללא הוכחת נזק. הרעיון של מסלול ללא הוכחתו של נזק איננו רע, אך קביעתה של תקרה לפיצוי, תחת שתציב גבול לתביעה ותקל על הבירור, הכבידה ממשית על ההתנהלות בבתי-המשפט. דומה כי אין היום תביעה שבה מלין אדם על פגיעה בשמו הטוב ואיננו תובע, מיד ובעקבות כך, את תקרתו של הפיצוי שבחוק ולרוב אפילו את כפל-התקרה הזו, ללא קשר לתוכנו של הפרסום הפוגעני, לחופש הביטוי של המפרסם, לבמה אשר ממנה הושמע הפרסום ולכל נסיבה רלוונטית אחרת לגופו של מקרה.

מסלול זה נעשה לאֵימה עצמה והיא נחלתו של מי, שפרסם רשומה ברשת-החברתית או שלח הודעה ביישומון של מסרים מידיים, ומצא את עצמו מתגונן מפניה של תביעה בסך של מאה אלף שקלים, או מאתיים או שש מאות אלף – הכול כיד-העלבון הרעה על הניזוק, כיד-החרב שמניף בא-כוחו בשמו וכידה של מכפלה אריתמטית מדוקדקת אשר זה מכבר נשתכח הימנה עקרון-המידתיות, והפרופורציות הן מזמן ממנה והלאה.

חוק איסור לשון הרע נגזר למידותיהם אמצעי-התקשורת הוותיקים. תובנות של מפת-התקשורת של ימינו טרם חלחלו אל החוק. תביעות בלשון-הרע אשר עתרו, ללא צידוק, לתקרה או לכפל של תקרה, תשובנה אל שולחיהן אשר זכו בן, בדרך של גריעה מהוצאות-המשפט או מסכום-הזכייה ואפילו, במקרה קיצוני, בדרך של חיוב הזוכה בהוצאות-חברו שהפסיד. כך יהא בענין זה ובו, אפילו שהתובעות צדקו אך חלקית בטרונייתן כלפי הנתבע, הן עמדו, ושבו ועמדו, על כי ייפסק לזכותן סך של לא פחות מ- 200 אלף ש"ח ואיננו תואם, אף לא בקירוב, את נסיבותיו הפרטניות של המקרה.

אין ספק כי הפוסט של הנתבע מהווה לשון הרע. הוא קולע לכמה מהחלופות שבסעיף הראשון לחוק ואין הוא נהנה מאילו מהגנות החוק. בעיניו של קורא סביר היה בביטויים הללו להחשיד את תובעת 1 ואת בית-העסק שלה במעשה רמאות וגזל אשר ברי כי לא היו מנת-חלקו של הנתבע. הממד של פגיעה בעיסוק, בקבוצה של עוסקים או מתענינים בו, נושאת עמה ממד של חומרה בהשוואה לפרסום שאינו מיוחד לקבוצה כזו. החשיפה למספר רב, יחסית, של חברי-הקבוצה שקול כנגד העובדה שהרשומה ייחדה עצמה לקבוצה סגורה ולא פורסמה בפלטפורמה אשר הנגישות לה היא כללית.

קיימות נסיבות מקלות, לרבות הזהות בין התובעות והעובדה כי אין אינדיקציה לכך שהנתבע לא נפגע מהשירות שקיבל מהתובעות. הנסיבה המרכזית ממנה יש לגזור את שיעורו של הפיצוי קשורה במהותה של הפלטפורמה – רשת חברתית פופולארית; ובמהותו של הפרסום – רשומה, יחידה, ברשת שכזו. כאן נכנס אל התמונה תפקידה, המסורתי, של הפסיקה, המגשרת בין הוראתו הכתובה של החוק החרות לבין צורכי-התקופה ומאפייניה. בנסיבות המקרה יש להעמיד את הפיצוי ההולם, במסלול שללא הוכחת-נזק לפי חוק איסור לשון הרע, על סך של 14 אלף ש"ח. 

הפרסום השני (תגובה שפרסם הנתבע בהמשך לתגובות של אחרים) אינו קולע להגדרת לשון הרע. לאור הפער בין סכום התביעה לסכום הזכייה, אין מקום לחייב את הנתבע בתשלום הוצאות משפט ושכר-טרחה, למעט החזר אגרה של 350 ש"ח.