יש לסווג את דבריו של הנתבע כהבעת דעתו האישית, השלילית, על אופיו של התובע ועל התנהגותו (פסק-דין, שלום חיפה, השופטת רויטל באום):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע משמש כמרכז מגמת מוזיקה בבית ספר תיכון בחיפה והנתבע שימש כמורה במגמה, עד לסיום עבודתו בבית הספר. מקור התביעה בכתבה שפרסם הנתבע בבלוג אינטרנטי, המהווה לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב של התובע לטענתו. התובע טען עוד כי למרות ששמו לא מוזכר בפרסום, כל אדם הקשור לתחום המוסיקה בבית הספר מבין כי היא עוסקת בו. התובע טען כי הנתבע העלה את הפרסום גם לעמוד פייסבוק שהוא מנהל, ובכך הרחיב את תפוצתו ואת התגובות הנזעמות להן הוביל הפרסום. הנתבע טען, בין היתר, כי מדובר בביקורת מוצדקת ולגיטימית.

נפסק: דין התביעה להידחות. אין חולק כי מתקיים יסוד הפרסום - הפרסום נעשה באינטרנט, בבלוג האישי של הנתבע, תוך שיתוף הכתבה בדף הפייסבוק של הנתבע, ואין חולק שהגיע "לאדם אחד או יותר זולת הנפגע" כנדרש בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. הראיה לכך היא מספר התגובות לכתבה ולפרסום בדף הפייסבוק, המלמד כי מספר רב של אנשים נחשפו לפרסום.

מתקיים גם היסוד של "לשון הרע". הפרסום מציג את "המורה החדש למוסיקה" בבית הספר כאדם חסר כבוד, אתיקה ומוסר, כחתרן וככזה הפועל להשגת מטרות אישיות על חשבון אחרים ועל חשבון הרס מגמת המוזיקה בבית הספר. לא יכול להיות חולק כי אמירות כאלה עלולות להשפיל אדם בעיני הבריות, לבזותו ואף לפגוע במשרתו. צודק הנתבע כי שמו של התובע אינו מוזכר בפרסום, אך מקובלת טענת התובע כי כל קורא המצוי בנסיבות ההתרחשות במגמת המוסיקה יודע כי הפרסום עוסק בתובע. הפרסום מהווה לשון הרע כלפי התובע.

הנתבע טען להגנות החוק. מסקנתו של הנתבע על אודות התנהלות התובע לא הוכחה כאמת אובייקטיבית, כפי דרישת ההגנה של 'אמת דיברתי' והגנה זו אינה חלה בנסיבות העניין. הנתבע הסתמך על הוראות הגנת סעיף 15(4) לחוק וטען כי הפרסום מהווה הבעת דעה על התנהגות התובע בתפקיד ציבורי ובקשר לעניין ציבורי. הדין עם הנתבע בעניין זה. אין מחלוקת בין הצדדים שמדובר בפרסום הנוגע לאופיו של התובע ולהתנהגותו בקשר לעניין ציבורי. כן אין מחלוקת שתפקיד התובע כמנהל מגמת מוזיקה בבית ספר אשר בבעלות רשות מקומית – הוא תפקיד ציבורי.

למקרא הכתבה בכללותה, בשים לב למבנה שלה ולכך שהדברים נכתבו בבלוג האישי של הנתבע, יש לסווג את דבריו של הנתבע כלפי התובע כהבעת דעתו האישית, השלילית, על אופיו של התובע ועל התנהגותו. אמנם הדברים קשים ונוקבים, אבל בבחינת הבעת דעה בעניין ציבורי על מי שנושא בתפקיד ציבורי כאמור. הפרסום לא חרג מתחום הסביר. הכתבה אורכה כשלושה עמודים והיא אינה מתמקדת בתובע כלל; למעשה אזכורו של התובע נעשה בחלק מזערי בפרסום – שורות ספורות בלבד, והביקורת שהועלתה בכתבה הופנתה לא רק כלפי התובע אלא גם כלפי גורמים נוספים. הפרסום חוסה גם תחת הגנת עניין אישי כשר של הנתבע. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך 5,000 ש"ח.