מי שנתן את הסכמתו לקבל דברי פרסומת הוא זה שרשאי להודיע למפרסם על סירוב לקבלם (פסק-דין, מחוזי מרכז-לוד, השופטת הדס עובדיה):

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בפ"ת [תא"מ 25718-04-18] שדחה את תביעת המערערת מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. המערערת היא לקוחת המשיבה. המשיבה שלחה למערערת הודעות פרסומת שונות לתיבת הדוא"ל. למרות שהמשיבה ביקשה את הפסקת משלוח ההודעות, אלו המשיכו להישלח אליה. המשיבה לא הכחישה את משלוח ההודעות, אך טענה כי אלה נשלחו לכתובת דוא"ל שמסר בעלה של המערערת, לאחר שחתם על הסכם הצטרפות ואישר את משלוח ההודעות.

בית המשפט קמא קבע, בין היתר, כי לצורך יישום החוק יש לראות במערערת ובעלה כשני 'נמענים' שונים, שכל אחד מהם, לאחר שנתן בנפרד את הסכמתו לקבל דבר פרסומת, צריך למסור למפרסם' הודעת סירוב.

נפסק: פרשנות הוראות חוק התקשורת לאור לשונו ותכליתו הצדיקה את דחיית התביעה, כפי שנעשה על-ידי בית המשפט קמא. הנמען הוא מי שנתן את הסכמתו לקבל את דבר הפרסומת והוא זה שרשאי להודיע למפרסם על סירובו לקבלו. אין מחלוקת כי בעלה של המערערת הביע את הסכמתו לקבלת הודעות המשיבה לכתובת הדוא"ל שמסר וכי המשיבה המשיכה לשלוח אליו הודעות בהתאם, לכתובת זו. 

המשך משלוח דברי פרסומת לבעלה של המערערת, לכתובת שמסר, אינו בגדר שיגור דבר פרסומת "ביודעין" למערערת, כדרישת סעיף 30א(י)(1) לחוק. בנסיבות העניין המשיבה לא הייתה צריכה לדעת שהודעת הסירוב מתייחסת גם לבעלה של המערערת. פסק הדין מיישם בצורה הולמת ונכונה את הוראות חוק התקשורת על נסיבות המקרה. 

ספק אם היה מקום לעמוד על התביעה לאחר שהובהר המצב העובדתי בכתב הגנתה של המשיבה, זאת לאחר שהובהר כי בעלה של המערערת נתן את הסכמתו לקבלת הודעות המשיבה ומסר ביודעין את כתובת הדוא"ל. הדברים נכונים מכוח קל וחומר ביחס להגשת הערעור ועמידת המערערת על בירורו עד תום. הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בערעור בסך 20,000 ש"ח.