חזקה כי הפרסום בעמוד הפייסבוק של עסק משפחתי קטן מזוהה עם בעליו (פסק-דין, שלום ראשל"צ, השופט אבי סתיו):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת היא בעלת עסק לאיטום גגות (התובע 2). בעלה של התובעת עובד בעסק. הנתבע היה שכן בבנין בו התגוררו התובעת ובעלה ושימש במועד הרלבנטי כגזבר ועד הבית. הנתבע פרסם בדף הפייסבוק של העסק את המשפט "אדם מגעיל ללא יחסי אנוש", כביקורת על העסק, על-אף שאינו לקוח העסק, אלא כתב את הדברים על רקע טענות אישיות להתנהלות התובעים בבנין. הנתבע הסיר את הפרסום כשעתיים וחצי לאחר מכן, בעקבות פניית התובעים.

נפסק: העסק (התובע 2), כלל אינו אישיות משפטית ולכן אינו יכול לתבוע בלשון הרע ויש למחוק אותו מהתביעה. על מנת שיוכל אדם לתבוע בלשון הרע עליו להראות כי הפרסום התייחס אליו. אין הכרח כי שמו של הנפגע יצוין מפורשות בפרסום ודי בכך שניתן יהיה לזהותו. הקביעה כי נדרש זיהוי של התובע חלה גם מקום בו הפרסום מתייחס לעסק שאינו אישיות משפטית. ה"עסק" עצמו אינו יכול לתבוע, אולם יכול אדם לתבוע בטענה כי הפרסום על העסק מתפרש ככזה המתייחס אליו. הנתבע טען כי המשפט שפרסם לא התייחס לתובעת, אלא לבעלה. כוונתו הסובייקטיבית הייתה אכן לבעלה של התובעת, אולם זה אינו המבחן, אלא מבחן אובייקטיבי של הקורא הסביר. התובע הטבעי יותר הוא בעלה של התובעת, שהיה פעיל יותר בעסק, אך גם לתובעת יריבות מול הנתבע בעילת לשון הרע, מהטעם שהקורא הסביר עשוי לייחס את הפרסום גם אליה.

בעסק משפחתי קטן, חזקה כי הפרסום לגביו מזוהה עם הבעלים. הקורא הסביר הוא אדם הקורא את הפרסום ואינו מכיר בהכרח את העסק. הוא אינו יודע בהכרח כי בעלה של התובע הוא זה שמתפעל את העסק. כאשר לקוח פוטנציאלי כזה נתקל בפרסום לפיו ה"עסק" הוא "אדם מגעיל ללא יחסי אנוש", הוא מבין שהכוונה היא כי הבעלים שלו עונה לתכונות אלו. כאשר הבעלים הם זוג נשוי, הוא עשוי להבין את הכינוי כמתייחס לכל אחד מבני הזוג או לשניהם יחד. לכן יש לדחות את טענת היעדר היריבות. הפרסום הוא לשון הרע ואינו זוטי דברים. וקללות. לא כל התבטאות סרת טעם היא לשון הרע, אולם זהו מקרה מובהק בו יש לראות בפרסום לשון הרע. מדובר בדף פייסבוק עסקי. האדם הסביר המחפש בעל מקצוע וקורא את הפרסום מניח כי ההתייחסות היא לשירות הניתן על ידי בעל המקצוע. משמעות הפרסום היא שהשירות הניתן על ידי בעל העסק הוא גרוע וללא יחסי אנוש נאותים. הנתבע אינו חוסה תחת הגנות החוק והוא יפצה את התובעת בסכום של 10,000 ש"ח ובהוצאות בסך 4,000 ש"ח.