יש להתחשב בכך כי משלוח הודעות הפרסומת נעשה על-ידי עסק מקומי ולא על-ידי גוף מסחרי גדול (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופטת עידית קצבוי):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 8 מסרונים הכוללים תוכן פרסומי של חנות הבגדים "קווים", ללא הסכמתו ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע טען עוד כי מיד לאחר קבלת המסרון הראשון הוא השיב ב"הסר", אך ההודעות לא חדלו מלהתקבל. הנתבעת טענה כי שמו של התובע נמצא ברשימת הלקוחות שהסכימו וביקשו לקבל הודעות שיווקיות וכי התובע יכול היה ליצור עמה קשר ישיר וליידע כי אינו מעוניין לקבל את המסרונים.

נפסק: יש לקבל את התביעה בחלקה. הצדדים אינם חלוקים על כך כי ההודעות שנשלחו לתובע הן "דברי פרסומת". הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי התובע הסכים לקבל ממנה הודעות באופן מפורש. הנתבעת לא הציגה טופס הסכמה ממנו ניתן ללמוד על כי התובע הסכים להכללתו במאגר הנתבעת וגם לא הציגה את הטופס הספציפי אשר לדבריה נהגה להחתים עליו את הלקוחות המעוניינים לקבל דברי דואר. הנתבעת הפרה את הוראות החוק גם משום שלא ציינה בגוף ההודעה כי מדובר בפרסומת וגם משום שהמשיכה לשלוח מסרונים לתובע לאחר שביקש להיגרע מרשימת התפוצה.

הנתבעת סברה כי המסרונים הנשלחים על ידה הם אכן למאגר לקוחותיה אשר היו מעוניינים בעדכון על אודות המבצעים וההנחות בחנות. לכך יש גם להוסיף את העובדה כי משלוח המסרונים הוא על-ידי עסק מקומי שהוא חנות בגדים, שביקש ליידע את לקוחותיו על אודות המבצעים בחנות. אין מדובר בגוף מסחרי גדול אשר עשה שימוש במאגרי לקוחות אקראיים. הנתבעת הפנימה את הפגמים שנפלו בדרך התנהלותה. הנתבעת תפצה את התובע ב-4,500 ש"ח בתוספת הוצאות בסך 300 ש"ח.