בעידן הרשתות החברתיות קל מאד להכפיש ולבזות אדם ומשהדבר נעשה קשה מאד, אם בכלל, להשיב את הגלגל לאחור (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, הרשמת טל כהן אלימלך):

העובדות: תביעה שעניינה דרישת התובעים (והנתבעים שכנגד) לפיצוי בגין אובדן הנאה ועוגמת נפש שחוו בטיול שארגנה הנתבעת (והתובעת שכנגד) להודו. בתביעתה שכנגד טענה הנתבעת, בין היתר, כי התובעים פגעו בשמה הטוב שעה שפרסמו פרסומי "שיימינג" על אודותיה ברשתות החברתיות ובמקומות נוספים.

נפסק: בית המשפט דחה את התביעה העיקרית, לאחר שקבע כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח את רובן המכריע של טענותיהם. באשר לתביעה שכנגד נפסק כי הפרסום עלול בהחלט להשפיל, לבזות ולפגוע במשלח ידה או מקצועה של הנתבעת, שכן האמירות מציגות אותה באור שלילי שנועד ליצור כלפיה יחס של בוז מצד הקוראים. לפיכך, מתקיים היסוד ולפיו הפרסום מהווה לשון הרע. אין מחלוקת כי התובעים ביצעו "פרסום" בכתב וכי פרסום זה יועד לאנשים זולת הנפגעת ואף הגיע בפועל לעשרות אנשים זולת הנפגעת.

לתובעים לא עומדת הגנת אמת בפרסום ואף לא התקיימו התנאים לתחולת הגנת תום הלב. הפרסום לא נעשה בתום לב. התבטאויות התובעים כלפי הנתבעת חרגו מתחום הסבירות והמידתיות הנדרשת. ניכר היה כי המניע לפרסום היה כעס על הנתבעת ורצון להסב לה נזק. כעס זה בא לידי ביטוי בפרסומים, על מנת להשחיר את שמה ועסקה. לא נעשה גם ניסיון מטעם התובעים, טרם הפרסום, לבדוק אם מדובר בהתנהלות שמאפיינת את הנתבעת ובית העסק שלה, או כי מדובר באירוע חד פעמי ונקודתי.

מדובר בפרסום מבזה ומשפיל, בהיקף לא מאד קטן, שהיה בו כדי לפגוע בשמה ופרנסתה של הנתבעת. הפרסום קיים עד עצם היום הזה והוא נגיש לכל מי משרושם את שמה של הנתבעת בפייסבוק. בעידן הרשתות החברתיות קל מאד להכפיש ולבזות אדם ומשהדבר נעשה קשה מאד, אם בכלל, להשיב את הגלגל לאחור. התובעים פעלו בפזיזות מבלי ליתן את הדעת להשלכות מעשיהם ולנזק שזה יסב לנתבעת ואף לא הביעו חרטה על הפרסום עצמו. יחד עם זאת לזכותם ייזקף כי שינו את נוסח הפרסום והסירו את הפרטים אשר לא ניתן כנראה יהיה לעמוד מאחוריהם. התובעים יפצו את הנתבעת בסך של 3,000 ש"ח וכן יישאו בהוצאותיה בסך 500 ש"ח.