אי-הבנה על חיוב של 18 ש"ח בגין הזמנת נקניקיה הובילה לתביעת 'שיימינג' (פסק-דין, שלום ת"א, השופט רז נבון):
העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת מפעילה שני סניפי מסבאה. הנתבע התארח באחד הסניפים ולאחר מכן פרסם פוסט בקבוצת הפייסבוק "רעבים ברעבך", בו הלין על התנהלות התובעת כלפי לקוחותיה. בהמשך הוסיף הנתבע תגובות לאותו פוסט. התובעת טענה כי מדובר בבריונות רשת וב"שיימינג". הנתבע טען כי מדובר בתביעת השתקה וכי הדברים מהווים הבעת דעה.
נפסק: דין התביעה להתקבל בחלקה. מספר אמירות בפרסום נשוא המחלוקת עשויות להתפרש, לפי המבחן האובייקטיבי, כפרסום לשון הרע, וכן התגובה שכתב הנתבע ובה ייחס גניבה לתובעת. השימוש במילה גניבה בתגובת הנתבע אינו בגדר גידוף או קללה. מדובר בביטויים המביאים את הקורא הסביר לסבור כי התובעת חוטאת ונוטלת לכיסה את שאינו שלה. הנתבע חידד את דבריו במסגרת התגובות שכתב, והבהיר כי אין מדובר בתקלה בתקשורת, אלא בגניבה ללא הסכמה. מדובר באמירות שנועדו להציג את התובעת בצורה מבזה. אמירות אלה עולות כדי לשון הרע.
פרסום הפוסט נעשה בכתב, באינטרנט. פרסום פוסט עצמאי בפייסבוק הוא פרסום לכל דבר ועניין. הפרסום הגיע לאדם אחר זולת התובעת ועורר דיון רב משתתפים סביב הדברים. גולשים רבים היו חשופים לפרסום. הפרסום לא הוסר והנתבע אף התראיין לתוכנית טלוויזיה ביחס אליו. לפיכך, יסוד ה"פרסום" מתקיים. הגנת "אמת בפרסום" אינה מתקיימת. לא הוכחה טענת הנתבע כי מדובר במקום שיש להזהיר את הציבור מפניו. בין הצדדים התגלעה אי-הבנה אודות חיוב בגין 18 ש"ח עבור הזמנת נקניקיה, אולם המרחק בין אי-הבנה זו לבין אזהרת הציבור מפני בית העסק הוא רב ביותר. גם הטענה בדבר גניבה לא הוכחה. לכל היותר הוכחה אי הבנה או קצר בתקשורת.
ייחוס גניבה לתובעת אינו עולה כדי הבעת דעה, אלא מעין כתב אישום נגד התובעת. אין מדובר בהתרשמות בלבד של הנתבע, אלא קביעה של ממש ביחס להתקיימות המעשים. הנתבע חרג מהסבירות הנדרשת ולא ניתן לקבוע כי עומדת לו הגנת תום הלב. אין לקבל גם את טענת זוטי דברים שהעלה הנתבע. הפיצוי צריך להיקבע על הצד הנמוך. מדובר בפרסום בהיקף מוגבל במסגרת קבוצת חברים, שתכליתה היא גם שיח ביקורתי על מזון. חברים רבים בקבוצה גינו את התנהגות הנתבע. מדובר בהתרשמות של סועד וכך גם ראו יתר חברי הקבוצה את הפרסום. אין מדובר בתחקיר עיתונאי. הנתבע ישלם לתובעת 7,500 ש"ח וכן הוצאות בסך 2,500 ש"ח.