לשון הרע ב"אשת החתול, בלי חליפת ספנדקס" (פסק-דין, שלום ת"א, השופטת חנה קלוגמן):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת פגעה בפרטיותו ופרסמה עליו לשון הרע במזיד, בדרך של פרסום בקבוצת פייסבוק. התובע חבר בקהילת "חובבי המדע הבדיוני". הנתבעת אף היא חברה בקהילה זו וכן בקבוצת הפייסבוק "אשת החתול, בלי חליפת ספנדקס", בה בוצע הפרסום (התובע אינו חבר בקבוצה זו). תחילת הפרשה בפרסום קודם בו הוצג התובע כעבריין מין ונעשה לו 'שיימינג' בפייסבוק. תביעת לשון הרע של התובע בעניין זה הסתיימה בפשרה.

התובע התראיין באופן אנונימי ובאמצעות שם בדוי לכתבה באתר 'מאקו', שעסקה בפגיעה שחווה כקורבן שיימינג ברשתות חברתיות. בעקבות כתבה זו חשפה הנתבעת את שמו של התובע בקבוצת הפייסבוק ולטענת התובע פרסום זה גם עולה כדי הוצאת לשון הרע. בעקבות פניית ב"כ התובע, הסירה הנתבעת את הפוסט וכן פרסמה התנצלות בקבוצת הפייסבוק.

נפסק: ניתן להבין מהפרסום הראשון של הנתבעת כי "ע" היה מעורב בהטרדה מינית, אך כל עוד לא הוזכר שמו המפורש, לא ניתן היה לייחס את הדברים אליו. רק לאחר שבאותו דיון בקבוצת הפייסבוק הוזכר במפורש שמו של התובע לשאלת אחת המשתתפות, הרי שהקשר הדברים כלפי התובע נעשה ברור ומוחשי. יש לקבל את טענת התובע כי מדובר בלשון הרע כלפיו, שכן פרסום זה הפך אותו מטרה לבוז וללעג מצד חברי קבוצה נוספים.

צירוף שני הפרסומים יוצר אמירה שעולה כדי לשון הרע. ניתן היה להבין מהפרסום כי התובע הוא "מטרידן/תוקפן מיני סדרתי" וכך גם ניתן ללמוד מהתגובות שעורר הפרסום. הגדרת המונח "פרסום" בחוק היא רחבה דיה כדי להכניס תחת כנפיה גם פרסום באינטרנט. הנתבעת לא הפנתה להגנות החוק. לא היה בפרסום שביצעה הנתבעת משום כוונה בזדון לפגוע בתובע, במבחן הסובייקטיבי, אך אין בכך משום הגנה מספיקה כאשר בעיני האדם האובייקטיבי הדברים נחשבים ללשון הרע. יש בפרסומים גם משום פגיעה בפרטיות התובע לפי חוק הגנת הפרטיות.

לצורך קביעת היקף הפיצוי על בית המשפט לשקול מספר פרמטרים. מבחינת היקף החשיפה של דברי הדיבה, מדובר בקבוצה המונה בין 400 ל-1,100 אנשים, אם כי בדיון עצמו השתתפו מספר חברות קבוצה בודדות. מדובר בדיון שנערך בקבוצה והתייחסות הנתבעת אל התובע נבעה מהופעתו בכתבה. התובע אמנם לא הופיע בכתבה בשמו המלא ובגלוי, אך הוא ציין פרטים שידועים לפחות לחלק ממכריו ובכך חשף את עצמו בצורה מסוימת. התובע לא הוכיח את קיומו של נזק רפואי נפשי כתוצאה מהפוסט שפרסמה הנתבעת, אך יש להאמין כי הפוסט גרם לו לעגמת נפש רבה. התנהלות הנתבעת, בכך שהסירה את הפוסט ופרסמה התנצלות, נועדה לתקן את העוול שגרם הפרסום ולצמצם את היקף הנזק. 

הנתבעת תפצה את התובע ב-25,000 ש"ח, בתוספת החזר אגרה ושכ"ט עו"ד בסך 4,500 ש"ח.