קשה לקבל מצב בו המפרסם עצמו אינו עומד לדין על הפרסום בפייסבוק ומשתף הפרסום עומד לדין בגין השיתוף (הכרעת-דין, שלום י-ם, השופט אילן סלע):

העובדות: הנאשם הוא עיתונאי ופעיל חברתי. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של פגיעה בפרטיות (סעיף 5, יחד עם סעיפים 2(1), 2(4) לחוק הגנת הפרטיות), העלבת עובד ציבור (4 עבירות לפי סעיף 288 לחוק העונשין) והפרת הוראה חוקית (שלוש עבירות לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין). המעשים נשוא האישומים כוללים תליית כרזות בסמוך לביתה של עובדת סוציאלית (המתלוננת), הפרת צווים להתרחק מאזור מגוריה של המתלוננת ופרסום ושיתוף דברים בגנות המתלוננת ברשת החברתית 'פייסבוק'.  

נפסק: יש לזכות את הנאשם מהעבירות של העלבת עובד ציבור ופגיעה בפרטיות שיוחסו לו בכתב האישום ולהרשיעו בעבירה אחת של הפרת הוראה חוקית. העלבת עובד ציבור - הנאשם ביקש למחות ולהעביר ביקורת על פעולות גופי הרווחה העוסקים לא אחת בשאלת הוצאת ילדים ממשמורת הורים לפי הדין ויהיה פעיל מרכזי בתחום זה. דרכי מחאתו הם העומדים בבסיס העבירות המיוחסות לו. שלושה מהאישומים מתייחסים לדברים שכתב הנאשם בפייסבוק ואישום נוסף מתייחס לביטויים קשים ששיתף ברשת החברתית. מדובר בביטויים קשים, מכוערים, בלתי ראויים ופוגעניים בתוכנם ובסגנונם. חלקם גידופים מבזים ומשפילים. ההסתייגות הדברים וסגנונם מתעצמת נוכח עבודת הקודש הקשה שמבצעות פקידות הסעד. אך השאלה אינה טיבם של הדברים אלא האם סגנון הביטוי ותוכן הדברים באים בגדרי העבירה הפלילית, כשמול חומרת הביטויים עומדת הזכות לבקר את מעשי הרשות ולמחות כנגד מה שנראה בעיני המוחה כמעשה בלתי צודק ובלתי מוסרי. זכות זו מחייבת לאפשר ביקורת, גם ביקורת בוטה ולעיתים אף מקוממת, כלפי עובדי ציבור.

בחינת דברי הנאשם לאור ההלכה הפסוקה בנוגע לעבירה זו, לרבות בחינת חומרת הביטויים, הישנותם, הרקע לאמירתם, נסיבות אמירתם ומטרות האמירה, מובילה למסקנה כי אין בהם כדי לעבור את קו הגבול בין חופש הביטוי המותר להעלבת עובד ציבור. באשר לשיתוף שביצע הנאשם, המאשימה לא הוכיחה את התקיימות היסוד הנפשי אצל הנאשם, שכן לא ניתן לקבוע כי ידע מה תוכן הפרסום ששיתף. קשה לקבל מצב בו המפרסם עצמו (שזהותו ידועה) אינו עומד לדין על הפרסום והמשתף עומד לדין בגין השיתוף. יש לזכות את הנאשם מעבירות העלבת עובד ציבור שיוחסו לו בכתב האישום.

פגיעה בפרטיות - שעה שמדובר באירוע חד פעמי של הדבקת מודעות מחאה מחוץ לביתו של עובד ציבור (הגם שברחוב מגוריו) ומאחר ומדובר ב"ביטוי פוליטי" (הגם שמדובר בביטויים קשים ופוגעניים), קיים קושי בהעמדה לדין פלילי בהיעדר גבולות ברורים ומפורשים לתחולת העבירה לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות. באשר לסעיף 2(4) לחוק, הרי שהתמונה במודעה שנתלתה ליד בית המתלוננת אינה כזו שטבוע בה פוטנציאל ההשפלה או הלעג. הנאשם זוכה מעבירה זו והורשע בעבירה אחת של הפרת הוראה חוקית בעניין הצו שניתן כלפיו ביחס למתלוננת.

עדכון: ביום 20.5.2019 נגזר דינו של הנאשם בגין הרשעתו הבודדת לעיל והוא נידון לשלושה חודשי מאסר על תנאי, קנס של 500 ש"ח ופיצוי של 500 ש"ח למתלוננת [לעיון בגזר-הדין].

עדכון: ביום 26.2.2020 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בי-ם, בערעורים הדדיים שהגישו הצדדים. ערעור המדינה הופנה כנגד זיכוי המשיב (הנאשם) מעבירה של פגיעה בפרטיות באישום הראשון, וכן כנגד זיכוי המשיב מעבירות של העלבת עובד ציבור במסגרת האישומים השלישי, הרביעי והחמישי. ערעור המשיב הופנה כנגד הרשעתו בעבירה של הפרת הוראה חוקית באישום השני לכתב-האישום. בית המשפט (השופטים כנפי-שטייניץ, רומנוב וכהן-לקח) קבע כי עבודתן של עובדות משרד הרווחה היא קשה ורגישה ואחראית, כאשר למשיב ביקורת נוקבת עליהן. נפסק כי על-אף הדברים הקשים והפוגעים שנאמרו על-ידו, זכותו של המשיב לבטא את ביקורתו ואת מחאתו, ולא התקיימו יסודות העבירה של העלבת עובד ציבור. עם זאת, לאופן הביקורת והמחאה יש גבול, ואין לאפשר מצב בו תתנהל רדיפה אחר עובד הציבור בקשר לתפקידו הציבורי, אשר תגיע עד לפתח ביתו, ותמנע ממנו ומבני משפחתו את הזכות שביתם הפרטי יוותר מבצרם. ביהמ"ש הרשיע את המשיב בעבירה של פגיעה בפרטיות. ערעור המשיב על הרשעתו בעבירה של הפרת הוראה חוקית - נדחה. התיק הוחזר לביהמ"ש השלום כדי לגזור את דינו של המשיב בעבירה של פגיעה בפרטיות [ע"פ 7975-07-19 מדינת ישראל נ' לייבל].

עדכון: ביום 21.7.2022 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון (השופטים הנדל, קרא ווילנר), שדחה ערעור של הנאשם (המערער) על פסק דינו לעיל של ביהמ"ש המחוזי בי-ם. הערעור עוסק רק בהרשעת המערער בעבירה של פגיעה בפרטיות, לאחר שתלה כרזות רבות במקומות גלויים ובולטים לעין ברחוב מגוריה של עובדת רווחה, ועוסק בפרשנות החלופה "הטרדה אחרת" בסעיף 2(1) לחוק הגנת פרטיות. נפסק כי מעשי המערער עולים כדי "הטרדה אחרת" שפגעה בפרטיות עובדת הרווחה, ולכן ההרשעה נותרה על כנה [רע"פ 4743/20 לייבל נ' מדינת ישראל].