האם קיימת "תיירות דיבה" בישראל? (החלטה, שלום ת"א, השופט עמית משה סובל):

העובדות: התובע הגיש נגד הנתבע תביעה שעילותיה הן לשון הרע ופגיעה בפרטיות. בבסיס התביעה מצויה כתבה שפורסמה באתר האינטרנט החדשותי של הנתבע. יחד עם תביעתו, הגיש התובע בקשה להתיר לו להמציאה לנתבע מחוץ לגבולות המדינה, לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט התיר את ההמצאה במעמד צד אחד. הנתבע הגיש בקשה לביטול היתר ההמצאה ולסילוק התביעה על הסף מחמת פורום לא נאות וטען כי מדובר ב"תיירות דיבה בישראל". הנתבע טען כי הוא תושב ארה"ב, כי התובע תושב בריטניה, וכי הכתבה התפרסמה בכלי תקשורת אמריקאי ובשפה האנגלית.

נפסק: התובע עמד בנטל הראשוני להציג תובענה ראויה לדיון, העומדת בנטל הנמוך הנדרש בהליך אזרחי זה. התובע תלה את יהבו על עילות ההמצאה הקבועות בחלופות 6-7 לתקנה 500: תובענה המבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה, או עתירה לצו מניעה לעניין הנעשה בתחום המדינה. מדובר בפרסום באתר אינטרנט, שכלל גם הפניה לפרסומים אחרים. הפרסום מופץ בכל מקום ואינו מוגבל למדינת ישראל דווקא.

פרסום באינטרנט חשוף לעיני כל ולכן נקבע כי העוולה בוצעה בכל מקום. ה"מעשה" לא נוצר בעת המשלוח, אלא בעת העיון בארץ ולכן ניתן לקבוע כי מדובר במעשה שאירע בארץ. מדובר במעשה בתחום המדינה, גם אם רק חלק קטן מקוראי הבלוג הם בישראל. ניתן לקבוע כי לתובע עילת המצאה.

בית המשפט הישראלי אינו הפורום הנאות ועל כן דינו של ההיתר שניתן במעמד צד אחד להתבטל. אין מניעה כי התביעה תתברר במקום מושבו של הנתבע בארה"ב. אף אחד מהצדדים אינו אזרח ישראלי או תושב קבע בישראל. הנתבע, שביצע את הפרסום בארה"ב, סביר שציפייתו תהיה כי הפרסום ייבחן בראי הדין האמריקאי וחופש הביטוי האמריקאי ולא הישראלי.