צו עיכוב היציאה שניתן כנגד המבקש אינו מהווה "סיבה טובה" להתיר עדות ב-Video Conference (החלטה, מחוזי ת"א, השופט שאול שוחט): 

העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה [תמ"ש 31787-07-16], שדחתה את בקשת המבקש (המתגורר בלונדון), להעיד בדיוני ההוכחות באמצעות "היוועדות חזותית". לחילופין, עתר המבקש לבטל את צו עיכוב יציאה מהארץ שניתן נגדו במסגרת הליכי הוצל"פ בנושא מזונות, באופן שיאפשר לו לשוב לחו"ל בתום עדותו.

הצדדים הן בני זוג נשואים החיים בנפרד, המנהלים ביניהם מספר הליכים, לרבות תביעת מזונות אשה וקטינים בה ניתנה ההחלטה שעליה הוגשה בקשת רשות הערעור. ביהמ"ש קמא כי קבע כי היעתרות לבקשת המבקש משמעה שיתוף פעולה עם פעולות שנועדו לסכל גביית חוב מזונות וכי דרישת המבקש לגביית עדות ב-Video Conference לא הועלתה מכוח צורך לגיטימי.

נפסק: טענות המבקש אינן מגלות עילה למתן רשות ערעור על ההחלטה. אמות המידה וכללי השימוש באמצעי היוועדות חזותית במשפט האזרחי טרם הוסדרו בחקיקה. הסמכות שניתנה לביהמ"ש בסעיף 13(א) לפקודת הראיות פורשה בפסיקה ככוללת גם את האפשרות לצוות על מתן עדות בהיוועדות חזותית [עניין אוניפארם - רע"א 3005/02]. 

הפסיקה התוותה שלושה קריטריונים מצטברים על-מנת להתיר עדות בהיוועדות חזותית: על המבקש להוכיח כי פנייתו לביהמ"ש נעשתה בתום לב; העדות רלוונטית לשאלות השנויות במחלוקת; וקיימת סיבה טובה המונעת את הגעת העד לחקירה בביהמ"ש. נקבע כי חשש מהליך פלילי או מצו עיכוב יציאה מהארץ אינו מהווה סיבה טובה להתיר עדות מחוץ לישראל [עניין פישר - ע"א 7516/02] - קל וחומר כאשר "הנושה" ממנו חרד המבקש היא המשיבה. 

לא ניתן לקבל את טענת המבקש כי כי בידיו "סיבה טובה" שלא להגיע לעדות בישראל. משמעות קבלת הטענה היא כי ביהמ"ש קמא יתיר למשיב להתחמק מאכיפת החלטה שניתנה על-ידי ביהמ"ש עצמו. הבקשה נדחתה.