פרסומיו של המשיב בפייסבוק כנגד איש ציבור אינם בגדר הטרדה מאיימת (פסק-דין, מחוזי חיפה, השופט אמיר טובי):

העובדות: ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום בחדרה מיום 17.10.2018 [ה"ט 32066-09-18], בגדרה נדחתה בקשת המערער ליתן כנגד המשיב צו למניעת הטרדה מאיימת לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001. המערער הוא עיתונאי, יו"ר קבוצת כדורגל ועוד. המשיב הוא מחנך, פעיל חברתי ועוד. המערער עתר לכך כי ביהמ"ש יאסור על המשיב לפרסם בדף הפייסבוק שלו כל דבר הפוגע בו וכן לאסור עליו לפרסום את תמונותיו. המשיב טען כי הוא מממש את זכותו לחופש ביטוי וכי הוא רשאי להעביר ביקורת על אישי ציבור. 

נפסק: נדרש קיומם של שני יסודות על-מנת שביהמ"ש ייתן צו למניעת הטרדה מאיימת. הראשון, דורש כי מושא הצו ביצע הטרדה בעבר או נקט איומים כלפי המבקש, והשני, דורש כי הנסיבות תומכות במסקנה כי אותו אדם נגדו מכוון הצו עלול לשוב ולהטריד, לפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו ובחירותו של המבקש בעתיד, או חלילה לפגוע בגופו. החוק לא נועד ליתן סעד לגבי פגיעה או הטרדה שנעשו בעבר, אלא מכוון כולו לעתיד.

ספק רב אם כוונת המחוקק היתה להעניק סעד מכוח החוק בנסיבות המחלוקת. האכסניה הנכונה לליבון המחלוקת בין הצדדים היא בגדר חוק איסור לשון הרע. התרופה הטבעית לפגיעה בשמו הטוב של אדם הוא סעד פיצויים ובאופן כללי כל עוד הוכרעה שאלת האחריות בתביעת לשון הרע והפרסום אינו אסור, יש להעדיף את הזכות לחופש ביטוי על פני הזכות לשם טוב ואין להגביל את זכות חופש הביטוי בדרך של ציווי לשעה. 

המערער מציג עצמו כמי שעוסק בפעילות ציבורית מגוונת וענפה. עובדה זו מטה את הכף לעבר שמירת הזכות לחופש ביטוי ביתר שאת. היקף הפרסומים אינו כזה המעיד על אובססיביות מצד המשיב ביחס למערער. אין מדובר בפרסומים חריגים בהיקפם או בתדירותם במידה המכניסים אותם לגדר הטרדה מאיימת. אין מדובר בפרסומים חמורים במידה כזו המצדיקה פגיעה א-פריורית בזכות חופש הביטוי. 

נוכח תוכנם, סגנונם והיקפם של הפרסומים, הגם שאפשר שהם הסעירו את המערער והטרידו את שלוות חייו, אין כל יסוד לקבוע כי מדובר בהטרדה מאיימת המצדיקה את מתן הסעד המבוקש, אגב פגיעה בזכות היסוד של חופש הביטוי. צדק ביהמ"ש קמא שדחה את בקשת המערער. הערעור נדחה. המערער ישלם למשיב הוצאות בסך 5,000 ש"ח.