תביעת צ'רלטון על הפרת זכויות בשידוריה נגד עסק למכירת ממירים שיתופיים (פסק-דין, שלום ת"א, השופטת כוכבה לוי):

העובדות: התובעת היא חברה המפיקה שידורי ספורט המשודרים בערוצים שבבעלותה. הנתבע הוא בעל עסק במסגרתו הוא מוכר גם ממירים לווייניים שיתופיים. התובעת טענה כי הנתבע הפר את זכויות היוצרים שלה בעת שמכר ממירים המאפשרים לצפות בערוצי ספורט המשדרים הפקות שהופקו על-ידי התובעת, בניגוד להוראות חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. כן טענה התובעת כי היא זכאית לפיצוי מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.  

נפסק: התובעת מיקדה את תביעתה בטענה להפרת זכויותיה שלה בשידורי הספורט שהיא מפיקה (ולא על זכויות המבוססות על הסכם בינה לבין הליגה האנגלית). לצורך הוכחת הטענה הוגש דוגמה למסמך הפקת שידור על-ידי התובעת. אין לתת משקל למסמך זה, שכן מדובר במסמך אקראי, שאינו חתום ושלא נערך על-ידי המצהיר מטעם התובעת. לפיכך, התובעת לא הוכיחה קיומה של זכות יוצרים ב"יצירה דרמטית" כפי שטענה בתביעה. 

בעניין סרנו [ת"א 5190-01-15], שעסק גם הוא בבית עסק שמכר ממירים שיתופיים, נדחו טענות התובעת לקיומן של זכויות יוצרים מכוח הפקת שידורי הספורט. ערעור שהגישה התובעת נדחתה על-ידי ביהמ"ש המחוזי [ע"א 36356-03-17], תוך שביהמ"ש הביע את מורת רוחו ממכירת מכשירים אלקטרוניים שאמצעותם ניתן לצפות בערוצים שלא דרך החברות המפעילות אותם. אין לקבוע לפיכך כי קיימת חזקה לפיה התובעת היא יוצרת כלל היצירות המשודרות בערוצים. בהליך זה בחרה התובעת לטעון לקיומן של זכויות יוצרים בכלל השידורים שהפיקה באופן גורף ולא ביחס ליצירה ספציפית. התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש.

קושי נוסף הרובץ לפתח התובעת הוא פסק-הדין בעניין טלראן [ע"א 5097/11], שם נקבע כי מכירת אמצעי "עקיפה" טכנולוגיים אינה נחשבת כהפרת זכות יוצרים. בנסיבות אלה, עצם מכירת הממירים על-ידי הנתבע, גם אם ניתן לצפות באמצעותם בערוצים בהם מתאפשרת צפייה רק בכפוף לתשלום לתובעת, אינה מהווה הפרת זכות יוצרים לפי הדין בישראל. לסיכום נקודה זו - התובעת לא הוכיחה את זכות היוצרים בשידורי הספורט וממילא גם לא הוכחה הפרת זכויות יוצרים על-ידי הנתבע ועל כן טענות התובעת בעניינים אלה נדחו.

התובעת ביססה את טענותיה לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר. סקירת הפסיקה מעלה כי גם אם קיימות דעות הקוראות לצמצם את הלכת א.ש.י.ר, הרי שכל עוד לא השתנתה ההלכה, יש מקום לבחון מתן סעד מכוח דיני עשיית עושר כנדבך משלים לדיני הקניין הרוחני, בכפוף לקיומם של יסודות העילה ובהתקיים היסוד הנוסף המצדיק סעד זה. התובעת אינה יכולה להסתמך על עניין טלראן כמבסס תשתית משפטית ברורה לתביעה בעילה של עשיית עושר, שכן יש להבחין בין מקרה בו למכשיר אין תפקיד חוקי אחר למעט צפייה בשידורים שבדרך כלל יש לשלם עבור הצפייה בהם. הדבר אינו נכון בנסיבות המקרה, שכן קיימים ערוצים בהם ניתן לצפות ללא תשלום.,

התובעת לא עמדה בנטל להוכיח שהנתבע ביצע את פעולה ה"פריצה" המיוחסת לו במהלך התקנת הממיר השיתופי בדירה אליה הוזמן על-ידי החוקר הפרטי מטעם התובעת. לפיכך, הרי שגם לא הוכח ה"יסוד הנוסף" (התנהגות פסולה וחסרת תום לב) שיש להוכיח כחלק מיסודות העילה. התובעת לא הוכיחה כי קמה לה עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות, בשל מורת הרוח של בית המשפט מדרך פעולותו של הנתבע.