(פסק-דין, שלום חיפה, השופט אבישי רובס, 27.9.2018): אחריות מנהל קבוצת הפייסבוק לפרסומים נובעת מהשתהותו בהסרת הפרסום הראשון ומחמת הפרסום השני, שהוא עצמו ערך.

העובדות: תביעת לשון בעניין פוסט שפורסם בעמוד הפייסבוק "תושבי מוצקין". התובע הוא תושב הקריה. הפוסט ייחס לו גניבה ועקב כך פיטורין ממקום עבודתו. התובע טען כי הנתבע, מנהל העמוד, השתהה בהסרת הפרסום המכפיש ואף הגביר את תהודתו (שעה שהעלה פוסט הכולל צילום של הפרסום הראשון). הנתבע טען כי מדובר בתביעת השתקה, כי הפרסום נעשה על-ידי גולש אנונימי והוסר תוך זמן סביר. 

נפסק: הפרסום הראשון ייחס לתובע עבירה פלילית של גניבה, שבעקבותיה פוטר מעבודתו. מדובר באמירה המהווה לשון הרע. העיוות הקל בשמו של התובע אינו מעלה או מוריד. הגדרת המונח "פרסום" כוללת גם פרסום באינטרנט. הפרסום הראשון נעשה בקבוצת הפייסבוק, נצפה על-ידי צדדים שלישיים והוא עונה להגדרת סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע.

אין חולק כי הפרסום לא נעשה על-ידי הנתבע והשאלה היא האם ניתן להטיל אחריות על הנתבע לפרסום הראשון, מכוח היותו מנהל הקבוצה? יש להתאים את הוראות החוק, שחוקק לפני 5 עשורים, בשינויים המחויבים, גם על פרסום באתרי אינטרנט. מדובר במקרה זה בקבוצת פייסבוק פתוחה, בה החברים מפרסמים פוסטים במגוון נושאים. הנתבע חסר שליטה על הפוסטים המתפרסמים והוא אינו יכול למנוע פרסום שלהם מבעוד מועד. לפיכך, לא ניתן להטיל עליו אחריות לפרסום הראשוני של הפוסט. הנתבע חוסה תחת הגנת סעיף 15(11) לחוק. הגנה זו אינה מזכירה פרסום באינטרנט, אולם יש לפרשה בהתאם לרוח התקופה וההתקדמות הטכנולוגית.

מנגד, הוכח כי בידי הנתבע הכלים להסיר פרסומים ואף לחסום חברים והיה ביכולתו להסיר את הפרסום מרגע שנודע לו עליו. אין זה סביר לדרוש מהנתבע למחוק באופן מיידי כל פרסום שנטען לגביו שהוא מהווה לשון הרע. הטענה נכונה לפרסומים שיש לערוך לגביהם לפחות בדיקה ראשונית לגבי אמיתותם ולא כל השתהות בהסרת הפרסום תגרור אחריה הטלת אחריות בלשון הרע. מחד, הנתבע כמנהל הקבוצה נושא באחריות להסרת תכנים שהם פוגעניים באופן מובהק. מאידך, ראוי להיזהר בהטלת נטל כבד מדי על מנהלי אתרים, שתגרור אחריה פגיעה בחופש הביטוי.

הנתבע ראה בפוסט משום "תופעה נפסדת", אך בחר שלא להסירו באופן מיידי וטען כי פנה לייעוץ משפטי, למרות שלא עשה כך. במקום להיוועץ, כפי שטען שעליו לעשות, העלה בקבוצה פוסט עצמאי שבו צילום של הפרסום הראשון במלואו, תוך הפצה חוזרת שלו, באמתלה של דיון קבוצתי. התנהלותו של הנתבע הגבירה את תהודתו של הפרסום הראשון. אחריותו של הנתבע לפרסומים נובעת הן מהשתהותו בהסרת הפרסום הראשון והן מחמת הפרסום השני, שהוא עצמו ערך. אחריותו קמה גם מכוח עוולת הרשלנות (סעיף 35 לפקודת הנזיקין), שבאה לידי ביטוי בהימנעותו מהסרת הפרסום בקבוצת הפייסבוק חרף דרישת התובע לעשות כן. 

הנתבע יפצה את התובע ב-15,000 ש"ח וכן ישלם את אגרות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,500 ש"ח. אין מקום להורות לנתבע להתנצל בפני התובע בפייסבוק, ולו מן הסיבה שיהיה בכך להעיר מחדש את הפרסום המכפיש ואת ההתעסקות בו בקבוצת הפייסבוק.