(פסק-דין, שלום הרצליה, השופט אמיר ויצנבליט, 16.9.2018): התובע פעל מתוך תקווה שבקשת ההסרה שלו לא תטופל.

העובדות: תביעת ספאם מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת היא מפעילת אתר הקניות "באליגם". התובע טען, בין היתר, כי הנתבעת הציפה את תיבת הדוא"ל שלו בפרסומות, למרות דרישותיו שתחדל מכך. הנתבעת טענה, בין היתר, כי משלוח ההודעות לתובע נעשה בהסכמתו וכי לא איתרה הודעת דוא"ל שבה ביקש התובע להסיר עצמו.

נפסק: כתב התביעה אינו מתייחס לשאלה האם משלוח ההודעות לתובע החל במקור בהסכמת התובע. לאור היעדר ההתייחסות לכך ניתן להניח כי התובע נתן את הסכמתו לתחילת משלוח ההודעות אליו. התובע אף לא ציין כי הנתבעת הסירה אותו מרשימת התפוצה ביום שבו קיבלה לידיה את מכתבו שנשלח בדואר. לאופן העמום ואף העקלקל שבו נוסח כתב התביעה רלוונטיות לשאלה האם נכון לפסוק פיצויים לדוגמה לטובת התובע, בשל השלכת נושאים אלה על תום ליבו.

הטענה המרכזית בתביעה היא כי הנתבעת המשיכה במשלוח הודעות הדוא"ל לתובע לאחר שהתובע שלח לה הודעת דוא"ל חוזרת. הנתבעת העידה כי לאחר בדיקה מקיפה, לא נמצאה אצלה אותה הודעת דוא"ל. על-אף שניסיון החיים מלמד כי בדרך כלל הודעת דוא"ל שנשלחת מגיעה ליעדה [עניין קליין - ת"ק 28131-10-14; עניין זילברג - ת"ק 44073-09-14], הרי שבנסיבות המקרה כפות המאזניים מעויינות באשר לשאלה האם התקבלה אצל הנתבעת הודעת הסירוב בדוא"ל. הנטל להוכיח את מתן הודעת הסירוב מוטל על כתפי התובע ומכאן שלא עמד בנטל זה. די בכך להביא לדחיית התביעה.

גם אם ימשיך הדיון בהנחה שבקשת ההסרה של התובע התקבלה אצל הנתבעת, הרי שאין מקום לפסוק פיצויים לתובע, וזאת במסגרת שיקול הדעת הנתון לביהמ"ש בפסיקת פיצויים לדוגמה. פסיקת הפיצויים אינה חובה [עניין צוויק - רת"ק 43995-11-16]. התובע פעל כפי שפעל לא מתוך רצון כן להיות מוסר מרשימת התפוצה, כי אם במהלך מתוכנן שהמניע שלו היה התקווה שבקשת הסרה שמצריכה טיפול ידני לא תטופל. חוק הספאם אינו מיועד להיות כלי בידי תובעים המנסים לטמון מלכודת למפרסם, מתוך מחשבה, ואולי אף תקווה, שאותו מפרסם ייפול בפח וישלח אליהם דבר פרסומת. התביעה נדחתה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 13,000 ש"ח.