(פסק-דין, שלום ראשל"צ, השופט רפי ארניה, 8.5.2018): לגוזר יש זכות יוצרים ביצירה הנגזרת, גם אם לא נתקבלה על כך הסכמת הבעלים.

העובדות: התובעת היא יבואנית ומשווקת של כלי נגינה. הנתבעת מפעילה חנות למכירת כלי נגינה. במשך 15 שנה רכשה הנתבעת מוצרים מהתובעת ומכרה אותם הלאה ללקוחותיה, עד שהחליטה התובעת לנתק את מערכת היחסים העסקית בין הצדדים. התובעת הגישה נגד הנתבעת תביעה כספית, וזאת בעילת חוב שוטף בשל רכישת מוצרים. בנוסף, התובעת טענה כי הנתבעת הפרה את זכויות היוצרים שלה, וזאת בנוגע לתוכן שיווקי שהנתבעת הציגה באתר האינטרנט שלה. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד.

נפסק: התובעת הוכיחה את זכותה לפרעון החוב השוטף. נוכח תיאור דפי המידע המתפרסמים באתר התובעת, לרבות איסוף חומר הגולם של היבואנים ביחס לכלי הנגינה, תרגומו, עיבודו והתאמתו לטעמו של הצרכן הישראלי, נראה כי אין מדובר ביצירה מקורית, אלא ביצירה נגזרת. הפסיקה הכירה במתן זכות יוצרים גם כאשר נעשית יצירה העושה שימוש בחומר קיים. מכאן, שעבודת ליקוט ועריכה, אם יש בה מאמץ וכישרון עצמאיים - תהא היצירה מוגנת, גם אם היא מסתמכת על יצירה קודמת.

החלק השיווקי בדפי המידע עונה על הגדרת סעיף 4 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, עקב קיומם של מבחני המקוריות ומבחן הקיבוע. עם זאת, אין לתובעת זכות יוצרים בחלק הטכני של דפי המידע המפורט בדפי האינטרנט, שכן החוק אינו מגנה הגנה לעובדה או נתון. הראיות מעלות כי הנתבעת העתיקה, אחד לאחד ממש, את התוכן השיווקי המופיע בדפים, אל דפי המידע באתר האינטרנט שלה. מדובר בהעתקה מוחלטת, בניגוד לסעיף 11 לחוק. הנתבעת אינה מכחישה את ההעתקה מאתר התובעת. 

הנתבעת טענה כי התובעת לא הוכיחה שקיבלה את הסכמת הבעלים המקוריים של דפי המידע, יצרני כלי הנגינה, לתרגם לעברית ולעבד את דפי המידע. אין חולק כי עשיית יצירה נגזרת טעונה רשות מהבעלים, אך קיומה של הסכמת הבעלים אינה רלוונטית לקיומה של זכות יוצרים ביצירה הנגזרת. סעיף 16 לחוק אינו מונה את יסוד הסכמת הבעלים כיסוד להכרה ביצירה כיצירה נגזרת. לגוזר יש זכות יוצרים ביצירה הנגזרת, גם אם לא נתקבלה על כך הסכמת הבעלים.

יש ממש חלקי בטענת הנתבעת כי התובעת ידעה על פרסומי הנתבעת באתרה, הסכימה לפרסומים ולא עשתה דבר להפסקתם עד למועד הודעת הניתוק. לכל הפחות, הנתבעת סברה בתום לב, נוכח התעלמות התובעת, כי הרשות להעתיק את פרסומי התובעת נתונה לה. אין התעלמות זו של התובעת עולה כדי מתן רישיון להעתקות אלה, אולם יש בכך כדי להצדיק את דחיית התביעה לפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים ביחס לתקופה שעד למועד הודעת הניתוק.

עם זאת, ממועד הודעת הניתוק ואילך לא היה לנתבעת ספק כי התובעת אינה מסכימה להמשך הפרסום באתר הנתבעת. מעת שלא עשתה כן, היא חייבת בפיצוי התובעת בגין הפרת זכות היוצרים שלה. הנתבעת תפצה את התובעת ב-50,000 ש"ח.