(פסק-דין, עבודה ארצי, השופטים איטח, גליקסמן ודוידוב-מוטולה, 2.7.2018): מניין הימים להגשת הערעור החל במועד בו הומצא פסק הדין לב"כ המשיבים בדוא"ל, לפי בקשתו המפורשת.

העובדות: ערעור על החלטת רשמת ביה"ד [ע"ע 55283-06-17] לפיה נתקבל לרישום ערעור המשיבים על פסק-דינו של ביה"ד האזורי בת"א, הנוגע ליחסי העבודה בין הצדדים. המערער טען, בין היתר, כי פסק הדין הומצא לב"כ המשיבים במייל, לבקשתו, וכי יש לראות במועד זה כמועד המצאת פסק הדין וכי הערעור הוגש באיחור.

נפסק: דין הערעור על החלטת הרשמת להתקבל. לא היה מקום לקבל לרישום את ערעור המשיבים. ביה"ד האזורי לא המציא כדין את פסק הדין לב"כ המשיבים (פסה"ד המונה 35 עמודים הומצא לו בפקס). אולם, נוכח המצאת פסק הדין לב"כ המשיבים בפקס ובדוא"ל, כבקשתו, יש להחיל את "כלל הידיעה" משאין מחלוקת כי פסק הדין הומצא לו במלואו והיתה למשיבים ידיעה מלאה על פסק הדין [עניין חומש - ע"ר 9952-04-12].

מצב בו ב"כ המשיבים ביקש במפורש כי פסק הדין יומצא לו בפקס או בדוא"ל, על-מנת שיוכל לגבש את עמדתו לעניין מכתב הדרישה לביצוע פסק הדין, המשיבים מנועים מלטעון כי פסק הדין הומצא להם שלא כדין. יש בבקשת ב"כ המשיבים משום יצירת מצג כלפי המערער וב"כ כי מניין הימים להגשת הערעור יחל במועד שבו הומצא לו פסק-הדין לפי בקשתו.

הניסיון להיתלות בעובדה כי פסק הדין לא הומצא לכתובת דוא"ל שנמסרה ככתובת להמצאת כתבי בית דין (תקנה 497ג(א) לתקנות סדר הדין האזרחי), נגוע בחוסר תום לב ויש בו משום ניסיון להשתמש בדיעבד בפגם בהמצאה, על-מנת להשיג יתרון דיוני החורג מתכלית התקנה. לא מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת המועד להגשת ערעור.